רמי יצהר עם התובנה המפתיעה ממשחקי היורו: גם אנחנו יכולים

הפרשנים למיניהם מגלים מידה מוגזמת של פרובינציאליות במהלך היורו הזה. אם בעבר היו מנבחרת ישראל ציפיות מוגזמות ללא הצדקה, הפעם התופעה הפוכה. בעיני עצמנו הפכנו לנבחרת של סמרטוטים שלא מסוגלת לשום דבר בזירה הבינלאומית.

 

סיום שלב הבתים מוכיח דווקא שישראל יכולה להגיע. בהחלט יכולה. הגדלת הטורניר ל-24 נבחרות היתה מוצדקת ונכונה. הנה הסיכום:

 

רק אוקראינה סיימה את בלי נקודה ובלי שער זכות.

 

שום נבחרת לא ניצחה בכל משחקיה ואינה עולה עם מלוא 9 הנקודות.

 

מי שחשש ממשחקי סרק ומתבוסות של הנמושות קיבל קרבות כדורגל טקטיים מן המעלה הראשונה.

 

המרכיב הכי חשוב בטורניר היה הכושר הגופני ויכולת הריכוז בדקות האחרונות. עובדה: רוב המשחקים הוכרעו משערים שהובקעו מהדקה ה-80 ואילך, כולל עמוק בתוספת הזמן.

 

בהבדל של שער לפה ולפה, מפת העולות היתה שונה לחלוטין – מה שמוכיח שהכנת נבחרת לטורניר כזה שונה מהכנתה של קבוצה. בראש ובראשונה צריך לדעת שלא כל שחקן טוב בקבוצתו מתאים לנבחרת הלאומית.

 

תפקיד המאמן הלאומי הוא תפקיד בעל חשיבות עליונה דווקא משום שאין לו זמן הכנה בשפע וכיוון שתפקידו העיקרי לגבש צוות שיוכל לתפקד כתלכיד גם ללא אימונים מספיקים.

 

אם אלישע לוי יחזור מצפייה ביורו עם התובנות האלה ובעיקר אם יצליח להתנתק ממערכת הלחצים הבלתי אנושית שמופעלת ללא הפסקה בידי אינטרסנטים, סוכנים ממולחים, מקורבים ואנשי תקשורת שממונפים בידי בעלי עניין, הוא יוכל ליצר קבוצת כדורגל שתהיה מושתת על קרונות הסיירת הצבאית.

 

גיבוש, גיבוש, גיבוש. יכולת אישית משופרת עד מכסימלית שמותאמת לצורכי הקבוצה ומוכוונת ליעד המרכזי: השגת המטרה.

 

עניין מרכזי