מת עמוס עוז האיש שצפה את התפוררות המדינה תחת השלטון החוליגניסטי הנוכחי

נפטר (79) הסופר עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות שהיה מועמד כמה פעמים לפרס נובל לספרות. ״מסוכן, ילדותי, הזוי״, כך הוא כינה את בנימין נתניהו. מחשובי הסופרים היהודים והישראלים בכל הזמנים. שיקף בספריו את הישראליות החמה והשורשית ואת אהבתנו למולדתנו בטרם נכבשה בידי החוליגניזם נוסח הליכוד והמתנחלים.

.

עמוס עוז הוא התגלמות ישראל ב-50 שנותיה הראשונות. ואז הכל השתבש והארץ נכבשה בידי המירי רגבים  הניקלים.

עוז צפה את הבאות והזהיר מהמתחולל כאן בשני העשורים לחייו ואף יותר. ספרו הזמן הצהוב היה אות האזהרה מפני החורבן המתקרב שאיש כבר אינו יכול כנראה לעצור.

בתו פרסמה את הציוץ הזה:

הותיר אישה ושלושה ילדים. משפחתו של עמוס עוז נאותה לכבד את רצונו ולתרום איבריו ולהציל חיים. עוז היה חתום על כרטיס אדי. קרניות עיניו ויושתלו בחולים הממתינים להשתלה.

.

הנשיא ריבלין צייץ:

‏סיפור על אהבה ואור ועכשיו, חושך גדול. 

‏עצב יורד עלינו עם כניסתה של השבת.

‏נפיל ספרותי. 

‏תפארת יוצרינו. 

‏ענק רוח.

‏נוח בשלום יקירנו עמוס. 

‏נעמת לנו מאוד.

.

הסופר אלי עמיר:

 “עמוס היה אח ורע. הוא היה פטריוט אמיתי שחרד לשלומה וקיומה של הארץ, היה לו חוש צדק מפותח ביותר. לא הספקתי לבקר אותו בבית החולים”.

.

הסופר דוד גרוסמן:

“יש ביהדות ביטוי יפה, ‘נפל אילן גדול’. כשנופל עץ גדול ביער, הכל סביבו מזדעזע. ועמוס היה אילן גדול, בכל מה שהוא עשה. גם בכתיבתו וגם באישיות שלו. בעמוס היתה גדולה. הרגשתי את זה בכל מיני רגעים, ואפילו ברגעים שהיו קשים לו. גם במאבק שלו במחלה. הוא נלחם”.

.

אהוד ברק צייץ:

‏עמוס,

‏על שהיית סופר ייחודי ורגיש, על שגייסת את מתנת האל-המילים המדוייקות שלך, למען האכפתיות של כולנו; על שהיית חלוץ במחשבה ובמעשה ומעל הכל – בן אדם. על האהבה שאנו רוחשים לך ועל החושך שהותרת בלכתך מעמנו;

‏על כל אלה נמאן להינחם.

.

‏בני גנץ ספד לעמוס עוז:

“איש של חלום, איש של חיים, איש של דימיון כמו גם איש המביט אל ועל החיים בפיקחון. איש של כאב כמו גם איש של חזון. שזירת המילים שלו להוויה הספרותית כמו גם למציאות חיינו היתה מפעימה ביופייה ובפיקחותה. נעים היה לקרוא חשוב שנקשיב ונפנים הנאמר”

.

יאיר לפיד כתב:

‏עמוס עוז כתב פעם: ״מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות, ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת.״ הוא נגע בכל אלה, ובנו. יהי זכרו ברוך.

.

‏אבי גבאי כתב:

עצוב מאד על פטירתו של עמוס עוז. סופר ואיש רוח ענק. השאיר אחריו מורשת של ערכים אמיתיים של שלום, שוויון ואהבה לעם ישראל. בנימה אישית, הפגישות איתו היו מרגשות, מחכימות ומלאות בחכמת חיים אינסופית.  יהי זכרו ברוך.

.

הודעת נתניהו אחרי מותו של הסופר הדגול עמוס עוז:

“מגדולי הסופרים שקמו לישראל. הוא תרם רבות לחידוש הספרות העברית, שבאמצעותה ביטא בכישרון וברגש חלקים חשובים של ההוויה הישראלית. על אף שדעותינו היו חלוקות בנושאים רבים, הערכתי עמוקות את תרומתו ללשון העברית ולספרות העברית המתחדשת”  .

.

מוויקיפדיה:

שנות ה-60, עת פרסם את הרומנים הראשונים שלו, נחשב עוז כאחד הבולטים שבסופרי “דור המדינה“. במאה ה-21 הוא נחשב על ידי רבים לאחד מבכירי הסופרים בישראל. הגותו עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, כולל פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה(2008) ופרס ביאליק. מ-2007 ואילך היה מועמד מספר פעמים לפרס נובל לספרות.

ביוגרפיה

נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריהבאוניברסיטאות פראג וירושלים. דודו של אביו, פרופ’ יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עבריתבאוניברסיטה העברית בירושליםולימים מועמד תנועת החרותלנשיאות מול חיים ויצמן. סבו מצד אמו פניה היה בעל טחנת קמחבעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה ארצה בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.

.

גדל בשכונת כרם אברהםבירושלים. בכיתה ב’ למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדתובזה לאי-רציונליות שייחסו לה,[2]למד עוז בבית הספר העממי הדתי “תחכמוני“, כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה.

.

בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, שם הפכה משפחת חולדאי[3] למשפחתו המאמצת, והוא חי חיי קיבוץ מלאים בשנים 1954–1985. שירת בצה”ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עבריתבאוניברסיטה העברית. הוא חבר האקדמיה ללשון העברית.

.

פרט לכמה פרסומים קטנים בעלון הקיבוץ ובעיתון “דבר” לא פרסם דבר עד גיל 22, ואז החל לפרסם סיפורים. קובץ סיפוריו הראשון “ארצות התן” פורסם בשנת 1965. הרומן הראשון שלו, “מקום אחר”, יצא לאור בשנת 1966 מאז לא הפסיק לכתוב ופרסם ספר אחד לערך בכל שנה במסגרת הוצאת “עם עובד“. בשנת 1988 עזב את הוצאת “עם עובד” ועבר להוצאת “כתר“,[4] כיוון ששם קיבל חוזה ייחודי המעניק לו שכר חודשי קבוע ללא קשר לתדירות פרסומיו.

.

 

עוז פרסם מאמרים פובליציסטייםבנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום. בין השאר פרסם ב”ידיעות אחרונות“, “דבר“, “הארץ” ו”ניו יורק טיימס“. היו שהגדירוהו כ”דובר הרהוט ביותר של השמאל”.[דרוש מקור]

עוז התחתן עם נילי, חברת הקיבוץ, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג שלושה ילדים. בנותיו, פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא מוזיקאי[5] ומשורר. מספר שנים לאחר הולדת בנו עזב עוז את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה בנו ועבר לערד. בשנותיו האחרונות התגורר בבית דירות בתל אביב.[6] בצהריי ה-28 בדצמבר 2018 נפטר עמוס עוז בביתו ממחלת הסרטן, בגיל 79.

יצירותיו הספרותיות

ביצירותיו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץבכתביו מלווה בנימה ביקורתית. חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.
.

הרומן “מיכאל שלי“, שיצא לאור בשנת 1968, תורגם לכשלושים שפות. הספר מתאר את סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא מצליח לחדור לתוך מסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה.

.

 

בספר “קופסה שחורה” מצייר עוז את אופיה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות שם שונות מאוד זו מזו, ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ועל אודותיהן עם התפתחות העלילה.

.

 

הופעת הספר האוטוביוגרפיסיפור על אהבה וחושך” שפכה אור חדש על דמותה של חנה והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שראה עוז לנכון לתארה. במקום אחר בספר זה, חושף עוז את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו. את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת ב”סיפור על אהבה וחושך”, הכחיש עוז מכל וכל וטען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. הספר תורגם ל-30 שפות ונמכר במיליון עותקים. ב-2015הופק על פי הספר סרט שכתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

דעותיו ומעורבותו הפוליטיתעריכה

עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בישראל, מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, והדבר גם מתבטא בתחום הציבורי בו הוא נוהג להתבטא בקביעות, אם כי לא באותה תדירות בה נהג באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור עיתונאי רב. ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות השישים כשהיה פעיל בקבוצת “מן היסוד” הסוציאל-דמוקרטית, שתמכה בפנחס לבון במאבקו נגד דוד בן-גוריון על רקע “העסק הביש” והתנגדה לריכוזיות הממלכתיתשלו.

.

עוז היה פעיל בוועד לשלום וביטחון, תמך במפלגת מוקד, במחנה של”י והיה מדובריה הראשונים של תנועת “שלום עכשיו“.[7] היה מזוהה במשך שנים רבות עם מפלגת העבודה והיה מקורב למנהיגה שמעון פרס שאף נהג להתייעץ עם הסופר לגבי כתביו, אך בשנות ה-90 הסיר את תמיכתו מ”העבודה” ועבר אל מרצ, שעם מנהיגתה שולמית אלוני ניהל קשרים טובים וקרובים. בשנים האחרונות הגדיר את מפלגת העבודה כמפלגה ש”בעיניי כבר כמעט לא קיימת”. בבחירות לכנסת ה-16 שהתנהלו בשנת 2003הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17מוקם עוז במקום ה-116 הסמלי ברשימת מרצ.[8] לקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ לכנסת. עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז’נבה באוקטובר 2003. הוא תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו וגינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה”לכפשעי מלחמה וקרא למצות את הדין עם האחראים.[9]

.

עמדותיו של עוז הן יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיותבתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו אמר בביקורו בעפרה, שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה.[10]

.

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם, יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושעועמוס איילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית “שיביעו את דעתם בקול” לגבי מדיניות ישראל בשטחים.[11]

בנאומו בעצרת “שלום עכשיו” בשנת 1989 כינה את תנועת הכהניסטים ודומיהם: “כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף”.[12]

.

בין השאר אמר:

עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש”ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תוקף עמוס עוז את השמאל הלא-ציוני, “עד כדי התבטלותעצמית” כלשונו,[13] ומדגיש את היותו ציוני.

.

לקראת בחירות 2001, פרסמה קבוצת פעילי שלום, ועוז בתוכה, מודעה בולטת בעיתון “הארץ“, בה הם שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, “כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל… שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון זכות ההגדרה העצמיתשל העם היהודי”.[14]

בשנת 2002 אמר:

באותה שנה אמר:

באחד מנאומיו אמר עוז: “אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית.”[16]על בסיס הציטוט הזה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה ‘מסדר הכפית’, שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה.[17]רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: “בעד סובלנות, נגד פנאטיות”.

.

 

במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו “סיפור על אהבה וחושך” כולל הקדשהאישית, שכתב בה: “בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש”. לאור ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש”הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה”.[18]

במאי 2014 אמר: “‘תג מחיר‘ ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות ניאו נאציותעבריות. אין שום דבר בעולם שהניאו נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט.”[19]

.

בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בשגרירויות ישראל, זאת במחאה על מדיניות הממשלה.

ספריו

ארצות התן(קובץ סיפורים, 1965)

  • מקום אחר(רומן, 1966)
  • מיכאל שלי(רומן על רקע ירושלים, 1967)
  • עד מוות(שתי נובלות, 1971)
  • לגעת במים לגעת ברוח(רומן, 1973)
  • אנשים אחרים(מבחר מסיפוריו, 1974)
  • הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976)
  • סומכי (ספור לילדים, 1978) (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: רות גווילי).
  • מנוחה נכונה(רומן, 1982)
  • קופסה שחורה (רומן מכתבים, 1987)
  • לדעת אישה(רומן, 1989)
  • המצב השלישי(רומן, 1991)
  • אל תגידי לילה (רומן, 1994)
  • פנתר במרתף(רומן, 1995), (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: אנה טיכו).
  • אותו הים(רומן בצורת שירים, 1999)
  • מנזר השתקנים(סיפור שהופיע לראשונה ב”ארצות התן“, יצא כספר נפרד בשנת 2000)
  • סיפור על אהבה וחושך(רומן אוטוביוגרפי, 2002)
  • פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005)
  • חרוזי החיים והמוות (רומן, 2007)
  • תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009)
  • בין חברים(סיפורים, 2012)
  • הבשורה על-פי יהודה(רומן, 2014)

עיוןעריכה

  • באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979)
  • פה ושם בארץ ישראלהתרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983)
  • ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987)
  • שתיקת השמים: עגנוןמשתומם על אלוהים (מסות, 1993)
  • מתחילים סיפור (מסות, 1996)
  • כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998)
  • בעצם יש כאן שתי מלחמות(מאמרים, 2002)
  • על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006)
  • יהודים ומילים (יחד עם פניה עוז-זלצברגר, 2014)
  • שלום לקנאים (שלוש מחשבות, 2017)
  • ממה עשוי התפוח? (שיחות עם שירה חדד, 2018)

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות

עניין מרכזי