74 שנים לשיחרור מחנה המוות ברגן – בלזן

היום מצויין יום השנה ה-74 לשחרור מחנה המוות ברגן-בלזן בצפון-מערב גרמניה. לרגל היום יצא לאור כתב-העת הרשמי של ניצולי המחנה בישראל – “הקול שלנו”.

.

יום השחרור של המחנה, 15 באפריל, קיבל משמעות סימלית וריגשית עבור הניצולים, והם ראו בו את יום הולדתם השני. הסמיכות לחג הפסח – חג החירות, ומאוחר יותר מאז 1948 – ליום העצמאות של מדינת ישראל, גרמה להתרגשות גדולה בקרב הניצולים היהודיים. לגבי ניצולי מחנה בֶּרגֶן-בֶּלְזֶןוחלק משארית-הפליטה  וכן לגבי העם היהודי כולו, ישאר השם בֶּרגֶן-בֶּלְזֶן לדראון-עולם ולכתם מביש בתולדות העם הגרמני.

.

ביום שישי האחרון (12.4.2019) ציינו עשרות ניצולים ובני הדורות הבאים את האירוע בקיבוץ נצר-סרני, שהוקם בידי ניצולי המחנה.

.

ההיסטוריה העגומה של המחנה, הזוועות של עשרות אלפי אסירים מזי-רעב ושל ערימות ענק של גוויות שהתגלו עם השחרור, לאחר שמתו מרעב וממחלות בתנאים לא-אנושיים, גרמו לגרמניה של היום  להכריז על אתר המחנה כאתר הרשמי לציון השואה בגרמניה.

.

מחנה ברגן-בלזן נשרף לאחר השחרור מחשש להתפשטות מגפת טיפוס, והמשוחררים הועברו למחנה עקורים בבסיס סמוך שהיה שייך בעבר לחיל השיריון הגרמני. מחנה העקורים ברגן-בלזן היה הגדול ביותר באירופה.

.

בטקס בגרמניה בעוד שבועיים ייצגו את ניצולי בלזן בישראל יו”ר הארגון שרגא מילשטיין, שהשתחרר בן 12 במחנה, ויוכי רִיץ-אוֹלֶבסקי, חברת הנהלת הארגון, שנולדה לאחר השחרור במחנה העקורים הגדול ביותר בגרמניה.

.

ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל הוקם כבר בשנת 1950 והפך לארגון הגדול ביותר בעולם של ניצולים ממחנה מוות כלשהו שפעל על אדמת גרמניה. בארגון היו 3000 משפחות, והוא היה תחליף לבית היהודי שנעלם בשואה. כיום הארגון מונה יותר מ-450 חברים,  ובהם ניצולים ובני דור שני, שלישי ורביעי.

משנת 2010 החל הארגון להוציא לאור עיתון בשם “הקול שלנו”  OUR VOICE, וביידיש “אונדזער שטימע“. שם זה נבחר כמחווה של כבוד לכתב העת “אונדזער שטימע” שיצא לאור במחנה העקורים ברגן-בלזן בגרמניה מיד לאחר השחרור, ובכך היה לכתב העת היהודי הראשון בגרמניה שלאחר השואה.

.

מה היה בֶּרגֶן-בֶּלְזֶן?

בשנת 1936 התחילו חברות בניה גרמניות לבנות קסרקטיני-צבא ומחסנים לכלי-נשק ביער במרחק כשלושה קילומטרים מהכפר בֶּרגֶן במחוז הַנוֹבֶר. בשנת 1941 הוקם, במרחק קילומטרים אחדים מהקסרקטינים, “מחנה 1”, שבו היו כלואים שבויי-מלחמה רוסיים עד לחודשי קיץ 1943. בסתיו של אותה שנה הגיעו למקום האסירים הפוליטיים הראשונים, שביניהם היו גם יהודים מהולנד, מגרמניה, מפולין, מהונגריה ומרומניה. זמן קצר לאחר מכן הובאו לשם אסירים מלוחמי וַרְשָה ופרטיזנים, ורבים מהם עדיין היו לבושים במדיהם.

.

בסתיו של 1944 תוגברה השמירה הגרמנית במחנה על-ידי מספר גדול של ביריונים פאשיסטיים מהונגריה. באותה תקופה החלו הגרמנים בשריפה המונית של גוויות הנרצחים והמתים מקרב הכלואים, כדי למחות את עקבות מעשיהם המבישים. צחנת הגוויות העולות באש אפפה את כל המחנה.

בנובמבר 1944 היו כלואים במחנה 8000 אנשים, ביניהם 900 נשים פולניות שהובאו לשם אחרי התקוממות-הנפל בוַרְשָה. בכל יום הגיעו למחנה אלפי אסירים נוספים. המחנה היה מחולק לגושי בניינים, שבכל אחד מהם נכלאו אלף נשים לפחות. מיטות היו מעטות, ומרבית הכלואות ישנו על הרצפה הרטובה, שהייתה מכוסה בשיכבה דלילה של קש. כל קבוצה בת 12 נשים הייתה מקבלת כיכר-לחם ליום, וכל אחת מהן קיבלה קצת מרק דליל ללא מלח. הרעב הציק לכולן, והן הפכו לשלדים מהלכים, שחיטטו בערמות האשפה כדי למצוא פירורי מזון.

.

הרעיון להפוך את בֶּרגֶן-בֶּלְזֶן למחנה-ריכוז עלה אחרי שהובאו למקום הכלואות היהודיות מאושוויץ. המפקד החדש של המחנה, יוֹזֶף קְרַמֶר (נדון אחרי המלחמה למוות), שהגיע לשם מאושוויץ, שם עלה בידו לרצוח אלפי אנשים, הנהיג במחנה סדר חדש: עריכת מיפקדים לכלואים פעמיים ביום. אלפי אנשים רעבים, יחפים וערומים-למחצה נאלצו לעמוד שעות ארוכות על רגליהם במזג-אויר קר וגשום.

בפברואר 1945 פרצה במחנה מגפת טיפוס, ובמרס של אותה שנה מתו מדי יום כאלף גבריםבמחנה הגברים וכ-250 נשים במחנה הנשים.

.

על תגובת האוכלוסיה הגרמנית שבסביבה לזוועות המתרחשות במחנה שבשכנותם נודע לאחר השיחרור. רבים מתושבי הכפר בֶּלְזֶן הודו, כי כשנודע להם על הנעשה במחנה, אמרו לעצמם כי “הרי מדובר בסך-הכל ביהודים, ומוטב אפוא כי יגמרו מהר עם העניין”…

.

זמן קצר לפני השיחרור הגיעו לגהינום-עלי-אדמות זה אלפי כלואים ממחנות אושוויץ, דוֹרָה ונוֹרְדהַאוּזֶן. הם הובאו בקרונות-רכבת פתוחים, מופקרים לרוח ולקור במשך ימים ולילות. מאות מהם מתו בדרך. כלואים אלה הובאו ל”מחנה 2″ מחוסר מקום ב”מחנה 1″, ובמשך ימים אחדים הוחזקו ללא מזון ומים.

צבאות בנות-הברית החלו בינתיים להתקרב לאזור, ובימים שבין 7 ל-10באפריל 1945 התחילו איכרי הסביבה לרוקן את מחסני המזון שבמחנה, נוכח שמועות כי הוא יפוצץ על יושביו.

.

ב-12 באפריל עזבו אנשי הצבא הגרמני את המחנה, והוא נשאר תחת פיקוחם של 600 הפאשיסטים ההונגרים ושל כ-50 אנשי “אֶס-אֶס”. במחנה הנשים נותרו המפקד קְרַמֶר וכנופיית פיקודיו. המוות השתולל בכל עוזו באותם ימים במחנה. מאות נפלו כזבובים. הירויים, הנרצחים וחללי הרעב היו שרועים על פני משטח מגרש-המיפקדים וליד גושי הבניינים. הרעב היה איום. מגפת הטיפוס קצרה מוות, וחלליה היו מוטלים במאותיהם בכל מקום: בצריפים, על המצעים, על האדמה. החיים ישנו ליד המתים וחיו בקירבתם, משום שלא בהם כוח להוציאם החוצה. את הגוויות הזרועות על פני המחנה היו סוחבים כבולי-עץ וצוברים אותן בערמות ענקיות. צחנת הגוויות גרמה למחנק ללא-נשוא.

.הפאשיסטים ההונגרים, שידעו כי גורלם נחרץ, לא החמיצו את ההזדמנות האחרונה ורצחו רבים מהכלואים, ממש ימים אחדים בטרם השיחרור.

.

ב-15 באפריל 1945 בשעה 3 אחר-הצהריים נשמע קול שרשרות הטנקים של הצבא האנגליהקרב ובא. הם היו הראשונים שהגיעו, והביאו עימם את בשורת-השיחרור המיוחלת. בין הבאים היו גם חיילים יהודים אחדים. הם נכנסו למחנה ובראשם הקפטן דֶרֶק סִינגְטוֹן, שהכריז ברמקול: “כלואי בֶּרגֶן-בֶּלְזֶן! אתם משוחררים!”

בימים הראשונים לאחר השיחרור המשיכו אלפי אנשים למות. האנגלים מצאו בשטח המחנה 13 אלף גוויות בלתי-קבורות וארבעים אלף שלדים מהלכים. כל יום הביא עמו אלפי קורבנות חדשים.

.

כבר בשעות הראשונות לשיחרור, החל צוות רפואי של הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל גְלִין-יוּז, בשיתוף פעולה עם רופאים ואחיות מקרב המשוחררים, לטפל בחולים המרובים וללחום במסירות-נפש על חייו של כל אחד מהם.

החיילים האנגלים, שנתנסו בכל תלאות המלחמה ונתחשלו בקרבות הקשים ביותר, בכו כילדים קטנים למראה החורבן שלנגד עיניהם. הם נשאו על כפיהם את החולים, ועזרו לקבור את אלפי המתים,

ה”חברה-קדישא” שהתארגנה מיד לאחר השיחרור כללה כמה יהודים מקרב הכלואים הספורים שהחזיקו מעמד. הם עסקו בקבורת המתים, והביאו אותם לקבר-ישראל בקברים המוניים של אלף, אלפיים או חמשת אלפים איש בכל קבר. כשניסתם הגולל על הקברים הענקיים, אמרו אחריהם “קדיש”. תלוליות הקברים נמצאות עד היום באתר.

לא כל הניספים במחנה זכו להגיע לקבר-ישראל. לזיכרם של אלה הקימה שארית-הפליטה של בֶּרגֶן-בֶּלְזֶן מצבה לדורות באתר המחנה לשעבר. כיום יש במקום מרכז תיעוד חדשני. לגבי ניצולי מחנה בֶּרגֶן-בֶּלְזֶן וכן העם היהודי כולו, ישאר השם בֶּרגֶן-בֶּלְזֶן לדראון-עולם ולכתם מביש בתולדות העם הגרמני.

 

עניין מרכזי