תעשיית תלונות השווא הן האיום המרכזי על הגבר העולמי

מאת עו״ד רון לוינטל

.

פרשת ה”אונס” בקפריסין משאירה טעם רע בפה, שכן מצד אחד, נערים ישראלים הואשמו לשווא בתלונה פיקטיבית, בדיוק כזו מהסוג שמנסים להסביר לנו שוב ושוב שלא מתרחשת (אלא בשולי השוליים), ומצד שני, בתוך מצהלות השמחה על שחרורם, קשה להעריך ולכבד את “מפעלותיהם” בקפריסין, לרבות צילום ללא רשות של אותה בחורה, איתה קיימו יחסי מין, והשפלתה, עד שרצתה לנקום בהם ובדתה כי נאנסה. בארץ זו עבירה להעביר צילומים כאלה בין החבר’ה. בקפריסין – לא.

.

הגברת הבריטית אולי לא מצטיירת כבחורה שמרנית כל כך, אבל גם היא לא רוצה סרטוני עירום שלה מסתובבים ברשת ללא רשותה. כעונש, בחרה להאשים את כל 12 הישראלים באונס. אונס ברוטלי המוני, שגם היא מודה שלא היה ולא נברא. לפני כן, הישראלים נעצרו, ובמשפט העיתונות בארץ – כבר נשפטו והורשעו.

 

פעם זה היה בדיוק להיפך. שנים לא האמינו, במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, למתלוננות שהתלוננו על אלימות, הטרדות מיניות או מקרי אינוס. אלו מביניהן שאזרו אומץ להתלונן במשטרה, מיהרו למחרת לבטל את התלונה, אם מיוזמתן (כשהבינו שהמפרנס הראשי נעצר ועדיף שישוחרר) ואם “בהמלצת” מי שתקף אותן.

 

 

 

ואז הגיעה בשנות התשעים פרשת כרמלה בוחבוט. אישה שחטפה התעללויות רבות ולבסוף ירתה, שלא לומר רצחה, את בעלה המתעלל. היא הואשמה בהריגה, ולא ברצח, כדי להעביר מסר, והמסר אכן עבר. המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט החלו להחמיר עם גברים מתעללים, וכדי שנשים לא תפחדנה להתלונן, גם נקבעה הוראה מיוחדת בפרקליטות המונעת הגשת כתבי אישום נגד נשים שתלונתן לא התקבלה. אלא שאז, התהפך שוב הגלגל.

 

לפעמים בעצת עורכי דין, לפעמים מיוזמתן, נשים מסוימות (כמובן לא כולן) בדו תלונות שווא על גברים, אם כנקמה מהירה על דבר מה, ואם כדי להשיג הישגים בהליכי משפחה, בהפעלת לחץ על בן הזוג, בהרחקתו (לאור מסוכנתו) מהילדים או מהבית (כך שחלוקת הרכוש תהיה מוטה).

.

הפעם היו אלה אותה משטרה, אותה פרקליטות ואותה מערכת בתי המשפט שמיאנו להאמין לגברים. כל מי שציין שיש תופעה כזו, שמתפתחת לצד הדרך הראשית, אמנם בשוליים, של תלונות שווא, נתפס כמי שאינו קורא את המפה. נשים שהוכח כי התלוננו לשווא, לא זכו בכתב אישום נגדן, לפי אותה הוראה ישנה. ושוב נדרש תיקון

או-אז הגיעה לפני שנים אחדות פרשת אורי דניאל. ארבע נשים, חברות כת, בדו באופן מתואם טענות על אונס נגד עורך דין, שבעור שיניו הצליח להוכיח כי המדובר במזימה להפילו. בית המשפט העליון פסק לטובתו, בסופו של יום, פיצוי של כמה מאות אלפי שקלים, והכיר בכך שישנה תופעה של תלונות שווא, שנועדו כדי לנצל את הירתמותה האוטומטית של המערכת לטובת המתלוננת, למעין “חיסול חשבונות” שקשה, קשה עד מאוד, להיחלץ ממנו. הרי מדובר ב”מילה כנגד מילה”, ואפשר שהעדות קצת מבולבלת, אפשר שהיא סותרת את עצמה, ואפשר גם שהיא באה אחרי זמן מה שחלף, כך שלא קל לבסס טענה לתלונה בדויה.

 

בשנים האחרונות ייצגתי מספר גברים שביקשו לתבוע בגין תלונות שווא של נשים נגדן. התביעות מוגשות באמצעות עוולת לשון הרע או על דרך של עוולה קצת פחות מוכרת – המכונה “נגישה” (במובן של התעללות ופתיחת תיק סרק). אלה תביעות לא קלות. אפילו קשות להוכחה. אחד התובעים (אצל כבוד השופט יורם שקד בבית המשפט למשפחה בת”א) זכה במה עשרות אלפי שקלים על תלונה אחת, רק בזכות העובדה שהאירוע צולם בסתר משעון יד שהורכבה בו מצלמה, והמתלוננת נראתה מאיימת להתלונן אם לא יבצע אחת ממטלות הבית (“קום ותרחץ את הילדה אחרת, אם לא, אתלונן במשטרה שתקפת אותי”) ואכן מימשה את איומה והתלוננה על תקיפה שלא הייתה.

.

אלמלא הייתה בידיו ההקלטה, ספק אם היה משכנע את המשטרה כי השריטה והדם הניגר, שדאגה המתלוננת לייצר במטבח מול עיניו, אינם חלק מהתעללות. שלו – כלפיה, כמובן. אירוע אחר שהתרחש, לא צולם על ידו, מאחר וכאדם דתי הוא אינו מפעיל את המצלמה בשבת. כאן, ללא עדות מצולמת, לא השתכנע בית המשפט.

במקרה השני (אצל כבוד השופט אבי שליו בבית משפט השלום בת”א) המציאה מתלוננת אונס שלא היה ולא נברא נגד התובע, רק כדי לשכך את כעסו של חבר שלה על כך שגילה שקיימה יחסים עם אותו תובע. היא הפכה את הבגידה שלה, מרגע שהתגלתה, ל”אונס” שלא היה ולא נברא. למזלו של הנאשם בפוטנציה, הוא נהג להתכתב איתה, והיא איתו, כך שהיה לו תיעוד כתוב של דיאלוג איתה בימים שאחרי האירוע, ממנו עלה כי נהנתה והזמינה אותו לביקור חוזר. גם שם קיבלנו פיצוי של כמה עשרות אלפי שקלים, על הצד הגבוה יותר, וגם כאן, כמו בהליך האחר, היה לא קל לשכנע את בית המשפט לכתוב פסק דין מנומק ומלא שלמעשה מאשים את המתלוננת. בתי המשפט שוב ושוב העדיפו את דרך הפשרה, כלומר – פיצוי ללא הנמקה.

פנו אליי רבים מאז פרסום מקרים אלה וטענו להיותם קורבנות של תלונות שווא.

.

חלקם, אכן זומנו למשטרה או הורחקו מביתם לזמן מה, אבל לא ניתן היה לבסס את חוסר תום הלב הנדרש כדי להוכיח שמקור התלונה – במרמה. אצל חלקם, גם אם היינו מוכיחים זאת, היה מדובר בזוטי דברים, כלומר – בתלונות על עניינים פעוטים, שאכן הגיעו למשטרה אבל לא הצדיקו הגשת תביעה. ובכלל, הרגשתי לא פעם כמו זה שמסרק את החתולה בניגוד לכיוון השיער, שכן כל אימת שטענתי שישנה תופעה כזו – שמימדיה והיקפה לא ידועים לי – של תלונות שווא, שמזכות בתביעות לשון הרע, התמודדתי מול טענות של מגיבות שונות (לרוב עיתונאיות או עורכות דין) לפיהן התופעה אינה קיימת או הינה שולית. בפרט כשהחל עידן metoo, היה זה צלם בהיכל לקבוע כי יכול ותלונות מסוימות, הן… ובכן… בדויות.

.

יכול להיות שהיה מקום לקמפיין של “וואללה גם אני” לנפגעי (ואולי גם נפגעות) תלונות שווא. כי כולנו האמנו לתיירת הבריטית בקפריסין במשך מספר רב של ימים. הזדהינו איתה. התביישנו בנציגים שלנו שם. כולנו קנינו את הסיפור, וכולנו נדהמנו לגלות שכן, גם מתלוננות באונס משקרות לפעמים. לא כולן, כמובן. אבל אם המתלוננת הבריטית שהתלוננה על אונס בקפריסין בדתה את תלונתה ולחינם האשימה 12 ישראלים בתלונה שקרית, וזאת אחרי שגררה אותם לימי מעצרים, שכירת עורכי דין, פגיעה קשה במוניטין מול בני משפחתם ובעיקר הוריהם, הרי שיש בזה כדי ללמד את כולנו שיעור בצניעות (של כל הפרשנים והמסקרים שכבר הרשיעו את הנערים). ברור שאם הייתי מעלה כתבה על כך שאין להאמין לתיירת הבריטית רגע לפני שהתוודתה – הייתי זוכה למימטר טוקבקים משמיצים.

 

ויש בזה גם הוכחה שלפעמים בכל זאת עומד משהו מאחורי המושג “חזקת החפות”, שלרוב נשמע חלול וסתמי. כולם יש חפים מפשע. כולם ישר מתייצבים עם כיפות על הראש. כולם נראים אשמים, כי אין עשן בלי אש, וכי אם לא היה משהו, בטח לא היו עוצרים. והנה, חזקת החפות מוכיחה שלפעמים יש פשוט… חפות.

 

וכן, יש בזה גם הוכחה לכך שישנה בהחלט תופעה מקוממת כזאת של תלונות שווא. ואין לזלזל בה. היא גורמת נזק אדיר גם לגברים שהתלוננו עליהם לשווא, גם למאבקן של נשים שהן קורבנות אמת (במקרי אמת אחרים) וגם בזבוז זמן וכסף של המשטרה ובתי המשפט.

 

עו״ד רון לוינטל,

עניין מרכזי