עוד לא יבשה הדיו על ברית ההגנה החדשה והדרמטית שעליה חתמו סעודיה, טורקיה ופקיסטן — וכבר מגיע אירוע ראשון שמאלץ את שלוש המדינות להתמודד עם השאלה החשובה באמת: מה שווה ההתחייבות שתקיפה מזוינת נגד אחת מהן תיחשב תקיפה נגד כולן, כאשר האיום מגיע מארגון חמוש הנתמך בידי איראן ולא בהכרח מאיראן עצמה? ההסכם שנחתם במכה כולל מנגנון של הגנה קולקטיבית, וטורקיה אף השוותה את עקרונו מבחינה טכנית לסעיף 5 של נאט״ו.
החות׳ים בתימן הודיעו היום כי שיגרו מל״ט לעבר בית הזיקוק של ארמקו בג׳אזאן שבדרום־מערב סעודיה. משרד האנרגיה הסעודי אישר כי שריפה פרצה במתקן וכי כובתה ללא נפגעים. אולם ריאד לא אישרה שהשריפה נגרמה מהמל״ט החות׳י, ולכן נכון לעכשיו צריך להפריד בין שתי עובדות: החות׳ים נטלו אחריות על תקיפה, והסעודים אישרו שריפה. הקשר הישיר בין השתיים עדיין לא אושר רשמית.
העיתוי הוא שהופך את האירוע מסיפור ביטחוני מקומי לכמעט ניסוי מעבדה בברית החדשה. רק יומיים קודם לכן התחייבו ריאד, אנקרה ואיסלאמאבאד לראות בתקיפה על אחת מהן תקיפה על כולן. עכשיו ארגון חמוש המזוהה עם הציר האיראני מודיע שתקף יעד אסטרטגי בתוך סעודיה.
ויש עוד פרט חשוב: בית הזיקוק בג׳אזאן, שכושר העיבוד שלו כ־400 אלף חביות ביום, כבר הושבת מאז סוף יולי בעקבות תקיפות חות׳יות קודמות שפגעו בתשתיות מרכזיות. כלומר, מדובר לא באירוע חד־פעמי אלא בלחץ מתמשך על אחד מנכסי האנרגיה הרגישים של הממלכה.
היעד אינו מקרי. מתקני ארמקו הם סמלים של העוצמה הסעודית, אבל גם נקודות רגישות מאוד של הכלכלה העולמית. תקיפה מוצלחת אינה חייבת להשבית את הפקת הנפט כדי לייצר אפקט אסטרטגי: די באיום מתמשך על בתי זיקוק, נמלים ומתקני אחסון כדי לחייב את ריאד להשקיע הון בהגנה אווירית ולשדר לשווקים שהסיכון האזורי גדל.
מכאן מגיע המבחן הראשון של הברית.
הנוסחה “התקפה על אחד היא התקפה על כולם” נשמעת חד־משמעית, אבל במזרח התיכון היא מסתבכת מהר. מה קורה כאשר התוקף אינו מדינה אלא החות׳ים? מה קורה כאשר הם נתמכים בידי איראן, אך אין הוכחה שטהרן הורתה על התקיפה הספציפית? והאם תגובה משותפת מחייבת פעולה צבאית, או שגם מודיעין, יירוט, הגנה אווירית ותיאום מבצעי נחשבים להפעלת הברית?
זו אינה שאלה תיאורטית. טורקיה כבר הבהירה שההסכם אינו מכוון רשמית נגד איראן או נגד מדינה מסוימת, ואף ציינה שטווח התגובה יכול לנוע משיתוף מודיעיני ועד סיוע צבאי מלא.
לכן המבחן האמיתי אינו אם מטוסים טורקיים ימריאו מחר להפציץ בתימן. סביר הרבה יותר לחפש סימנים אחרים: שיתוף מודיעין מוגבר, התרעות משותפות, פריסת מערכות הגנה, תיאום בין מפקדות, צוותי תכנון או סיוע טכנולוגי נגד מל״טים וטילים.
אצל פקיסטן המצב מסובך עוד יותר. איסלאמאבאד קשורה לסעודיה בקשרים ביטחוניים עמוקים, אך חולקת גבול עם איראן ואין לה אינטרס להיגרר לעימות ישיר עם טהרן. עצם השתתפותה של מדינה גרעינית בברית מעניקה להסכם משקל הרתעתי משמעותי, אבל אין בסיס לקבוע שכל תקיפה על סעודיה מכניסה אוטומטית את הארסנל הגרעיני הפקיסטני למשוואה.
והנה בדיוק כאן נכנסת איראן עצמה לסיפור — לא רק דרך החות׳ים, אלא דרך המהלך המדיני שהיא מבצעת במקביל.
בעוד סעודיה, טורקיה ופקיסטן מקימות מסגרת הגנה חדשה, טהרן מקצינה את דרישותיה במשא ומתן מול ארצות הברית סביב מצר הורמוז. איראן דורשת כיום הרבה יותר מהסכם גרעיני: סיום הפעילות הצבאית נגדה, נסיגה של כוחות אמריקניים המאיימים עליה, הסרת סנקציות, שחרור נכסים מוקפאים, פיצויים על נזקי המלחמה והכרה במעמד איראני משמעותי הרבה יותר במצר הורמוז.
איראן אף דורשת שליטה על תנועת אוניות הנכנסות להורמוז ומעקב אחר התנועה היוצאת, עם יכולת להתערב במקרה הצורך. המשמעות היא שטהרן אינה מנהלת עוד משא ומתן רק על מספר הצנטריפוגות או רמת העשרת האורניום. היא מנסה לתרגם את המלחמה למעמד אזורי חדש.
ופה נמצא ההיפוך הגדול.
לפני ההרפתקה הצבאית של טראמפ ונתניהו, קשה היה לדמיין מצב שבו טהרן תעמוד מול וושינגטון ותדרוש לא רק הסרת סנקציות אלא גם פיצויי מלחמה, שחרור נכסים, ערבויות ביטחוניות ומעמד מוגבר בהורמוז. היום הדרישות האלה מונחות על השולחן בפומבי.
זו עדיין אינה הוכחה שאיראן “ניצחה” את המלחמה, וגם אין שום ודאות שהאמריקנים יקבלו את הדרישות. להפך: חלקן נראות בשלב זה כעמדות פתיחה מקסימליסטיות שוושינגטון מתקשה מאוד להסכים להן. אבל עצם העובדה שהאיראנים מרשים לעצמם לדרוש אותן מלמדת כיצד הם מעריכים את מאזן הכוחות החדש.
טהרן הגיעה למסקנה שהורמוז מעניק לה מנוף שלא היה לה לפני המלחמה. היא אינה יכולה להתחרות בארצות הברית בעוצמה צבאית כוללת, אבל היא יכולה לסכן את אחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם, להעלות את מחיר הביטוח והשיט ולהכניס את הכלכלה העולמית למשוואה. Reuters כבר תיארה את האסטרטגיה האיראנית כניסיון להרחיב את הלחץ על נתיבי ים ונכסי אנרגיה כדי להשיג ויתורים אמריקניים.
וכך, בשני קצותיו של אותו סיפור, מתרחש עכשיו שינוי אזורי עמוק.
מצד אחד, סעודיה מבינה שהיא זקוקה לשכבת הגנה חדשה ולכן מתחברת לטורקיה ולפקיסטן. מצד שני, איראן משתמשת בהורמוז כדי לדרוש הסדר חדש שמכיר בכוחה. ובאמצע נמצאים החות׳ים, שבמל״ט אחד יכולים לבדוק עד כמה הברית החדשה באמת מוכנה לעבור ממילים למעשים.
מבחינת ישראל, ההתפתחויות האלה משמעותיות במיוחד. אם הברית המשולשת תתפתח למערכת ביטחונית אמיתית, תיווצר באזור מסגרת כוח חדשה שאינה נשענת רק על ארצות הברית. ואם במקביל איראן תצליח להשיג הכרה במעמד רחב יותר בהורמוז והקלות משמעותיות בסנקציות, הרי שהמערכת האזורית שאחרי המלחמה תהיה שונה מאוד מזו שהייתה לפניה.
וזה בדיוק הפרדוקס שעליו יצטרכו טראמפ ונתניהו לתת תשובה: מלחמה שנועדה לכווץ את מרחב הפעולה האיראני מסתיימת, בשלב הזה לפחות, באיראן הדורשת יותר, סעודיה המחפשת ברית הגנה חדשה, ופקיסטן וטורקיה נכנסות עמוק יותר למערכת הביטחון של המזרח התיכון.
אין עדיין בסיס לומר שהחות׳ים תקפו בג׳אזאן בהוראה איראנית כדי לבחון בכוונה את הברית. אבל הם סיפקו לה את המבחן הראשון בכל מקרה.
אם אנקרה ואיסלאמאבאד יסתפקו בגינוי, סימן השאלה סביב ההסכם רק יגדל. אם נראה שיתוף מודיעיני, סיוע בהגנה אווירית, תיאום מבצעי או תגובה משותפת אחרת, יהיה זה הסימן הראשון לכך שבמזרח התיכון אכן נולד גוש ביטחוני חדש.
ובמקביל, בטהרן מסתכלים על אותה מפה ומגיעים כנראה למסקנה הפוכה לחלוטין מזו שקיוו טראמפ ונתניהו להשיג בתחילת המלחמה: לא רק שאיראן לא נעלמה ולא התקפלה — היא דורשת עכשיו מחיר גבוה יותר עבור כל הסדר.
האש בג׳אזאן כובתה. המבחן של הברית רק התחיל. ובמקביל, איראן כבר מנהלת משא ומתן כאילו היא זו שיצאה מן המלחמה עם קלפים חדשים ביד.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
