איזנקוט, ליברמן ובן גביר הם המרוויחים הגדולים מתוצאות הפריימריז בליכוד שבהם הנציח נתניהו את שליטתו האבסולוטית במפלגתו המתפוררת בתודעת הציבור.
נתניהו השמיד באכזריות כל יריב אפשרי והותיר לעצמו מפלגה מפוררת של יסמנים צייתנים, נעדרי כריזמה עם אפס יכולות של מנהיגות, חזון רחב יריעה או שמץ סיכוי להוות מנהיגים עתידיים.
כל מי שהיה פופולרי עם שמץ סיכוי לשקם את הליכוד נדחק באכזריות מחוץ לרשימה או לשוליה.
זה היה ניצחון גדול לביבי ותבוסה ענקית לליכוד.
כל הפרטים:
איזנקוט, ליברמן ובן גביר הם המרוויחים הגדולים מהפריימריז בליכוד — נתניהו ניצח במפלגה ומסתכן בהפסד בציבור
מתפקדי הליכוד העניקו לנתניהו בדיוק את מה שרצה: מפלגה ממושמעת, צמרת שאין בה איום ממשי על מנהיגותו ומנגנון שמאפשר לו שליטה חסרת תקדים בהרכב הרשימה לכנסת. אלא שהניצחון הפנימי עלול להתגלות כמלכודת אלקטורלית. גדי איזנקוט מקבל הזדמנות לנגוס בימין הממלכתי, אביגדור ליברמן בימין החילוני ואיתמר בן גביר בימין הקשה. נתניהו השתלט כמעט לחלוטין על הליכוד — השאלה היא כמה ישראלים עוד רוצים את הליכוד הזה.
ספירת הקולות בפריימריז בליכוד הסתיימה, ואלי כהן הוא המנצח הגדול. הוא סיים ראשון בפער של יותר מ־3,000 קולות מאמיר אוחנה. יריב לוין שלישי, מירי רגב רביעית ואופיר כץ חמישי. יואב קיש ומיקי זוהר אחריהם, ואלמוג כהן חולל את אחת ההפתעות הגדולות כשהגיע למקום השמיני כבר בהתמודדות הראשונה שלו בפריימריז של הליכוד.
אבל מי שמחפש בתוצאות האלה את הסיפור החשוב באמת מפספס אותו.
הסיפור אינו שאלי כהן ניצח את אוחנה או שלוין הגיע שלישי. הסיפור הוא שהפריימריז המחישו עד כמה הליכוד הפך למפלגה שנתניהו שולט בה כמעט ללא אופוזיציה פנימית משמעותית — ובאותה שעה ממש מתמודד עם שחיקה קשה הרבה יותר במקום היחיד שבו השליטה הזאת אינה מועילה לו: בציבור הרחב.
נתניהו יכול להיות מרוצה. אין בצמרת שנבחרה אדם שמסוגל לערער ברצינות על מנהיגותו. יריב לוין הוא שותף אידיאולוגי, אמיר אוחנה נאמן, מירי רגב מזוהה לחלוטין עם המחנה, אופיר כץ מקורב אליו, ואלמוג כהן ועמיחי שיקלי אינם בדיוק ראשי מחנה אנטי־נתניהו.
אפילו דוד ביטן, שהיה אחד הקולות העצמאיים והביקורתיים ביותר בתוך הליכוד, הגיע רק למקום ה־14 בפריימריז.
ואז צריך להוסיף את הנשק שנתניהו השיג עוד לפני שהקלפיות נפתחו: שמונה מקומות ברשימה עד המקום ה־29 הנתונים לשליטתו. מקומות 3, 5, 9, 11, 15, 18, 26 ו־29 מיועדים לשריונים שבשליטת יו״ר הליכוד. חלקם כבר מיועדים לגדעון סער, חיים כץ ואורן דוברונסקי, ולנתניהו נותרת יכולת משמעותית להשפיע על אופייה הסופי של הנבחרת.
כלומר, ניצחונו של נתניהו בפריימריז גדול בהרבה מן העובדה שאנשיו הצליחו.
הוא שולט גם בתוצאה וגם במנגנון שמתקן אותה.
וזו בדיוק הנקודה שבה הניצחון שלו מתחיל להיות מסוכן עבורו.
כי הבחירות הכלליות אינן פריימריז בליכוד.
בפריימריז הצביעו 53.5% מכ־140 אלף בעלי זכות הבחירה. שיעור ההשתתפות היה נמוך בכ־4.5 נקודות אחוז מזה שנרשם בפריימריז הקודמים ב־2022. בבחירות הכלליות יצביעו מיליוני ישראלים, וביניהם מאות אלפים שהצביעו בעבר ליכוד ואינם בטוחים שיעשו זאת שוב.
והפער ביניהם לבין המתפקדים הוא אולי הנתון החשוב ביותר להבנת מצבו של נתניהו.
מחקר שנערך לקראת הפריימריז מצא ש־54.9% ממצביעי הליכוד מעוניינים בממשלה מתונה ומרכזית יותר מהקואליציה היוצאת. בקרב מתפקדי הליכוד רק כשליש הביעו העדפה דומה. כשני שלישים מן המתפקדים רצו למעשה המשכיות של הממשלה הנוכחית.
במילים פשוטות: מי שבוחר את רשימת הליכוד איננו בהכרח אותו אדם שנתניהו צריך לשכנע כדי לחזור ל־32 המנדטים שקיבל ב־2022.
וכאן נמצאים שלושת המרוויחים הגדולים.
גדי איזנקוט הוא הראשון.
הוא אינו צריך להעביר שמאלנים ימינה. הוא צריך לשכנע אנשים שכבר הצביעו ליכוד שהם יכולים להישאר ימנים גם בלי נתניהו. עבור מצביע ימני־ממלכתי שמסתייג מחזרת המהפכה המשפטית, מחוק הגיוס ומהקואליציה עם בן גביר וסמוטריץ’, הרשימה שנבחרה בליכוד אינה בהכרח תרופה לבעיה — היא עלולה להיות הוכחה לכך שהבעיה נשארה.
יריב לוין בצמרת מאפשר לאיזנקוט להחזיר את מערכת המשפט לקמפיין. סוגיית הפטור מגיוס מאפשרת לו לדבר אל משפחות המילואים. ודמויות המזוהות עם שנות העימות הפוליטי מאפשרות לו להציג את עצמו כאפשרות להחליף את נתניהו בלי לעבור למחנה השמאל.
המרוויח השני הוא אביגדור ליברמן.
הקהל שלו שונה במקצת. אלה מצביעי ימין חילונים, לעיתים ניציים מאוד, שאינם רוצים את איזנקוט אבל גם אינם מוכנים שממשלה נוספת תהיה תלויה בדרישות ש״ס ויהדות התורה.
חוק הגיוס הוא הנשק האלקטורלי הגדול שלו.
ככל שנתניהו יבהיר שהחרדים הם שותפיו הטבעיים, ליברמן יוכל לומר לבוחר הימני: אינך צריך להפוך לשמאלן כדי להיפרד מהתלות בחרדים.
ואז מגיע המרוויח השלישי — איתמר בן גביר.
לכאורה התחזקות האגף הניצי בליכוד אמורה לפגוע בו. בפועל היא יכולה לפעול גם בכיוון ההפוך. ברגע שהליכוד מאמץ חלק מן השפה והמסרים של הימין הקשה, הוא נותן להם לגיטימציה. ואז בן גביר יכול לשאול שאלה פשוטה: אם כבר רוצים את המדיניות הזאת, מדוע להסתפק בחיקוי?
הבוחר שמבחינתו נתניהו עדיין זהיר מדי בעזה, מול הפלסטינים, במערכת המשפט או ביחס לערבים יכול לבחור במקור.
וכך נוצרת סביב נתניהו צבת אלקטורלית מסוכנת.
איזנקוט מושך מן המרכז־ימין.
ליברמן מן הימין החילוני.
בן גביר מן הימין הקשה.
ונתניהו צריך לשמור את שלושתם בתוך אותו אוהל, ובמקביל לשמור על החרדים הדרושים לו להרכבת ממשלה.
וזה מסביר מדוע תוצאות הפריימריז אינן בהכרח חדשות טובות עבור הליכוד לקראת הבחירות.
הן חדשות טובות מאוד עבור נתניהו בתוך הליכוד.
אלה שני דברים שונים.
לאחר ספירת 100% מהקולות, הדירוג הארצי הסופי בפריימריז הוא:
- אלי כהן
- אמיר אוחנה
- יריב לוין
- מירי רגב
- אופיר כץ
- יואב קיש
- מיקי זוהר
- אלמוג כהן
- עמיחי שיקלי
- דודי אמסלם
- משה סעדה
- טלי גוטליב
- שלמה קרעי
- דוד ביטן
- בועז ביסמוט
- ניר ברקת
- זאב אלקין
- גילה גמליאל.
מחוץ לאזור שנחשב כרגע ריאלי נדחקו שורה של שרים וחברי כנסת מוכרים, ובהם אבי דיכטר, עידית סילמן, מאי גולן, ניסים ואטורי, חנוך מילביצקי, קטי שטרית ואריאל קלנר.
במחוזות נרשם לנתניהו הישג נוסף: שלושת המועמדים שבהם תמך ניצחו — ארז תדמור בירושלים־יו״ש־שפלה, שלמה לרנר בדן ותל אביב ויהושע שוקי אוחנה בגליל והעמקים. שתי מועמדות נוספות שנתמכו על ידו, אוסנת זוהר ורות קבסה אברמסון, לא נבחרו.
וצריך לדייק בנקודה חשובה: זהו הדירוג הסופי בפריימריז, אך זו עדיין אינה הרשימה הסופית של הליכוד לכנסת.
בנימין נתניהו יהיה כמובן במקום הראשון, אבל לתוך סדר המועמדים הארצי ייכנסו השריונים, נציגי המחוזות והבטחות הייצוג בהתאם לתקנון. לנתניהו שמורים שמונה מקומות בתוך 29 המקומות הראשונים, ולכן מועמד שסיים למשל במקום ה־16 בפריימריז אינו בהכרח מספר 17 ברשימת הליכוד לכנסת — הוא יידחק מטה ככל שהשריונים והמשבצות האחרות נכנסים לפניו.
וזה מה שהופך את ניר ברקת לאחד הסיפורים הגדולים של הפריימריז. מי שנחשב במשך שנים לאחד האנשים העצמאיים והחזקים בפוליטיקה הישראלית ושמו הוזכר שוב ושוב כמועמד עתידי להנהגת הליכוד, הגיע רק למקום ה־16 בפריימריז. אם הליכוד יישאר באזור שבו הוא נמצא בחלק מהסקרים, וכאשר מכניסים לפניו שריונים, מחוזות והבטחות ייצוג, ברקת עלול למצוא את עצמו קרוב מאוד לקו הכניסה לכנסת.
זאב אלקין וגילה גמליאל נמצאים בסכנה גדולה עוד יותר. אחריהם ניצבת שורה של פוליטיקאים מוכרים שעלולים לגלות שבכנסת הבאה כבר לא יהיה להם כיסא.
וכאן חוזרים לנתניהו.
הוא קיבל את מה שרצה: שליטה כמעט מוחלטת במפלגה.
אין מורדים משמעותיים בצמרת. אין יורש המאיים עליו. אין מחנה מאורגן שיכול להפיל אותו מבפנים. אפילו אחרי הפריימריז הוא יכול להכניס לרשימה אנשים שבחר בעצמו.
אבל מפלגה אינה מטרה.
היא כלי להשגת שלטון.
והליכוד של נתניהו מגיע לבחירות כאשר חלק ניכר מהסקרים מעניקים לו הרבה פחות מ־32 המנדטים שקיבל ב־2022.
לכן השאלה שהפריימריז השאירו אחריהם אינה מי ניצח.
אנחנו כבר יודעים.
נתניהו ניצח בליכוד.
השאלה היא האם בזמן שהוא השלים את השתלטותו על המפלגה, איזנקוט, ליברמן ובן גביר כבר התחילו לחלק ביניהם את המצביעים שעזבו אותה.
ואם זה מה שיקרה בבחירות, תוצאות הפריימריז ייזכרו כאחד הפרדוקסים הגדולים בקריירה הפוליטית של נתניהו:
הוא השיג סוף־סוף את הליכוד בדיוק כפי שרצה אותו.
רק כדי לגלות שהבעיה כבר אינה הליכוד.
הבעיה היא הציבור.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה…
