ד״ר יגאל ורדי: כך נמלט מהכאוס בחיינו

מוזמנים לשיחה מאירת עיניים עם הד״ר
יגאל ורדי שיאפשר הבנה איך שליטי עולם עובדים עלינו כמעט כל הזמן ולמה אנחנו מאמינים להם גם כשהם מבלפים אותנו במצח נחושה. החווייה מובטחת.

.
מראיין: רמי יצהר Rami Yitzhar
עניין מרכזי ו- MerkaziTV

.

 

 

 

 

הפילוסופיה הפוסטמודרנית שחררה את האדם מכבלי האמתהמוחלטת שהמודרניזם הציג. אותה אמת מוחלטת הולידהבסופו של דבר לא מעט אסונות עקב הזדהות דוגמטית מולאמיתות אידיאולוגיות פנטיות. הפילוסופיה הפוסטמודרניתשחררה את האדם לעבר מסלולי בחירה מגוונים וגמישים. מצד שני, הפוסטמודרניזם הידרדר לתפיסת עולםרלטיביסטית קיצונית שגררה לכך שאין יותר קריטריוניםיציבים כדי להבין את המציאות. על פי הפוסטמודרניזם, הכלמותר והכל הולך.

 

הפילוסופיה החדשה המוצגת בספרו החדש של ד"ר יגאלורדי: פוסטמודרניזם ומה הלאה? בחיפוש אחרהניאומודרניזם מכונה ניאומודרניזם. הניאומודרניזם מתיימרלבצע סינתזה בין המודרנה לפוסטמודרנה. הניאומודרניזםמציג קריטריונים חדשים בנושא אתיקה, תורת הכרה, אמנות, פוליטיקה ואבחון המציאות. הפילוסופיה הניאומודרניסטיתמבוססת על סינתזה בין האמפיריקה של החושים, הרציונליות של השכל והפרגמטיות של חופש בחירה. הפילוסופיה הניאומודרניסטית גורסת שהאתיקה חייבתלהתבסס על שילוב בין הגאולה הלבנה מול הגאולההשחורה.

הפילוסופיה החדשה המוצגת בספרו החדש של ד"ר יגאלורדי: פוסטמודרניזם ומה הלאה?

ספר מומלץ בהוצאת ידיעות אחרונות. ״עניין מרכזי״ משבח את דובי אייכנוולד על המשך פרסום סדרת העיון המצויינת של ההוצאה. 

בחיפוש אחר הניאומודרניזם מכונה בשם: ניאומודרניזם. הניאומודרניזםמתיימר להציג סינתזה בין הפילוסופיה המודרנית לביןהפילוסופיה הפוסטמודרנית. סינתזה זאת מיושמת בתחומיםשונים: תורת הכרה, אמנות, אתיקה, פוליטיקה ואבחוןהמציאות. הניאומודרניזם מציג סינתזה בין הגאולה הלבנהלגאולה השחורה, בין החושי לשכלי. הניאומודרניזם מחזירלאדם את הקריטריונים לאבחון המציאות ומשחרר אותומתחושת הניכור וחוסר האוריינטציה שהפוסטמודרניזם גררבמהלך חמישים השנים האחרונות

 

(קומוניקט ארוך)

 

פוסטמודרניזם ומה הלאה?

בחיפוש אחר הניאומודרניזם

(הוצ' ידיעות ספרים)

 

ד"ר יגאל ורדי

 

 

הפוסטמודרניזם לא מת

הפילוסוף הסיני בן המאה הרביעית לפני הספירה, צ'וואנגטסה, טען שהדג איננו יודע שהוא שוחה בתוךאקווריום. בהקבלה אפשר לטעון שבני האדם אינם יודעיםשהם מושפעים בצורה לא מודעת מן האקלים התרבותי שלתקופתם, וכך גם בחמישים השנים האחרונות: אנו מצוייםבתוך אקווריום של אקלים תרבותי פוסטמודרני המשפיעבמישרין לא רק על אורח חיינו התרבותיים והמחשבתיים אלאגם על אורח חיינו הכלכליים, הפוליטיים, האמנותיים, הטכנולוגיים, והצבאיים, וכדומה, ובמילותיו של האנתרופולוגהיהודיצרפתי קלוד לוישטראוס: "המיתוס חושב דרכנו".

הפוסטמודרניזם לא מת. הוא חי, נושם ובועט, והוא גם איננואופנה חולפת. הוא מייצג אסכולה אפיסטמולוגית משמעותיתשיש לדון בה באופן ביקורתי. טענתי היא שהפוסטמודרניזםמת רק מבחינה אפיסטמולוגית וכי המוות הזה הוא חלקיבלבד.  אנו נידרֵש למותו האפיסטמולוגי של הפוסטמודרניזםכצד אחד של המטבע, כאשר הצד השני המשלים אותומבחינה אפיסטמולוגית הוא האסכולההרציונליתסטרוקטורלסטית.

 

דעיכת הרוח: האומנם? – החיוב והשלילה בפוסטמודרניזם

יש מי שרואים בפוסטמודרניזם אסכולה פילוסופית שגרמהלדעיכת הרוח בעצם היותה שוללנית באופן קיצוני עד כדי כךשמדובר ברלטיביזם ניהיליסטי. הסופר הרוסי בן המאההתשעעשרה, פיודור דוסטויבסקי, אמר שאם הכול אפשרי, אזי אין אמת. הפוסטמודרניזם מתנגד לאמונה בקיומההפוטנציאלי של אמת אוניברסלית, שכן לשיטתו המציאותהיא פלואידית, משתנה ותלוית הקשר. עמדה שוללנית זאתגורמת לחשיבה בעלת אפיונים מובהקים של דקונסטרוקציה, ולכןעל בסיס של פירוק וכאוס שכזהאיאפשר לבנותשום פרדיגמה. מצד אחד, אפשר לראות בפוסטמודרניזםגורם שעלול להוביל לדעיכת הרוח עקב ניפוץ כל פרדיגמהאפשרית עד כדי מצב של רלטיביזם ניהיליסטי. מצד שני, ישלזכור שהפוסטמודרניזם נולד כריאקציה למודרניזם, וסייעלנו, כבני אדם חושבים, לנסות לחרוג מהנטייה לחשיבהפרדיגמטית דוגמטית סביב איזמים ואידיאולוגיות גדולות. ההיסטוריה מלמדת שהיצמדות לפרדיגמות דוגמטיות ואףפנטיות של אמת אוניברסלית אחת הולידה בסופו של דבראסונות וחורבן. הפרדיגמות הדוגמטיות הובילו לחשיבהפשיסטיתגם ימניתנאצית וגם שמאלניתקומוניסטית.

הפוסטמודרניזם קורא תיגר על הפרדיגמות הדוגמטיותומחנך לנפץ כל נטייה להשתעבדות מקובעת סביב פרדיגמותמאבנות.

 

אין גבוה ואין נמוך

דעיכת הרוח הפוטנציאלית עלולה להתפרש בהצהרההפוסטמודרניסטית כהיעדר אפשרות להציג קריטריונים שלגבוה לעומת נמוך, הווי אומר: של היררכיה אידיאית ורעיונית. על פי טענה זאת של הפוסטמודרניזם, המסקנה המתבקשתהיא שאיאפשר לקבוע שיצירתו של המלחין וולפגנגאמדיאוס מוצרט גבוהה באיכותה מיצירתו של המוזיקאישלמה ארצי, שהרי אין אמת אבסולוטית, וכל אמת היא תלויתהקשר לצופה ולשומע. ישנם אנשים המאזינים ליצירתו שלמוצרט ושומעים רעש. אחרים מאזינים לשלמה ארצי ומכביםאת הרדיו בשאט נפש.

נשאלת השאלה אם הצגת הפרדיגמה הפוסטמודרניסטית, אשר לפיה אין קריטריון מכריע בין גבוה לנמוך, מובילהבמישרין לדעיכת רוח, שהרי ללא קריטריוניםהכול אפשרי, הכול מקובל, הכול מותר. ואם הכול מותר, אין אמת. ואם איןאמת, משמע האדם מנווט את חייו ללא כוכב צפון.

 

הצורך בהצגת קריטריון כדי לאפשר אבחון של דעיכת רוח

חוקר האמנות היהודיאוסטרי בן המאה העשרים, סר ארנסטגומבריך, ראה את תולדות האמנות הוויזואלית מבעדלקריטריון שהוא כינה "פרוגרסיה מימטית". לטענתו, תולדותהציור מתאפיינות כתולדות של שכלול סכֶמות הייצוג שלהמציאות במגמה להגיע לדומוּת יתר, משמע מימזיס.

גומבריך נתקל בשתי תופעות בשדה האמנות הוויזואליתשהציבו אותו בגבו אל הקיר, במבוכה קטטונית. התופעההאחת התבטאה בציור הביזנטי, שלדבריו היה סכמטיופרימיטיבי לעומת האמנות ההלניסטית שקדמה לו, אשרהתאפיינה במגמה מימטית גבוהה יותר. גומבריך מצאצידוקים הטרונומיים, כלומר חוץאמנותיים (מחוץ לשפההציורית) כדי להסביר את הרגרסיה ההיסטורית שהתחוללהובאה לידי ביטוי בציור הביזנטי. לטענתו, הכנסייה חייבה אתהאמנים לצייר בצורה פשוטה וסכמטית, כדי שהעם יוכללקלוט בקלות את המסר הדתי המועבר מבעד לתמונות. התופעה השנייה שהדהימה את גומבריך וערערה אתהתיאוריה שלו על אודות הפרוגרסיה המימטית, התבטאהבציור המודרניהחל באימפרסיוניזם וכלה בציור המופשט. בניגוד לתפיסה הפרוגרסיביתמימטית של גומבריך, הגורסתשתולדות הציור מייצגות שכלול של סכֶמות הייצוג שלהמציאות, הציור המודרני מייצג מגמה הפוכהשל טשטוש, עיוות, שבירה, רגרסיה והיעלמות. כך למשל, האימפרסיוניזםטשטש את המציאות, האקספרסיוניזם עיוות אותה, הקוביזםשבר אותה לרסיסים, הציור הנאיבי הציג רגרסיה לעבר ציורילדי, ולבסוף הציור המופשט גרם לאובייקט המציאותלהיעלם. לנוכח ההתפרצות הפתאומית של האיזמים השוניםבציור המודרני, אשר מייצגים פריעת צורה מן הריאלי לעברהמופשט, גומבריך התלבט אם וכיצד להמשיך לדגולבתיאוריה שלו על אודות תולדות הציור כפרוגרסיה מימטית.

השאלה העומדת לדיון היא: האם גומבריך היה מעז לראותבציור המודרני דעיכת הרוח? התשובה היא אמנם שלילית, אך מאחר שהיא מנוגדת לתזה התיאורטית שלו, גומבריךנשאר באיןאונים תיאורטי.

 

אמנות מנֻוונת כדעיכת רוח

מקס נורדאו, מאבות הציונות, שהיה גם נוירולוג ופסיכיאטר, כתב ספרון קצר המכונה התנוונות (Entartung), אשר יצאלאור בשנת 1892. הוא הקדיש את הספר הזה למורו, הקרימינולוג צ'זארה לומברוזו, ולא לחינם. לומברוזו, בהשפעת תורת האבולוציה של הרברט ספנסר וצ'רלס דרווין, הציג על הבמה התיאורטית את מושג האטביזם, המייצגרגרסיות מורפולוגיות של תווי הפנים ושל הגוף אצל האדםלעבר שלבים קדומים של האבולוציה. מבחינתו של לומברוזו, זה היה הביסוס המדעי לתופעת הפושע המולד.

בספרו התנוונות טען נורדאו שהסופר אמיל זולא, וכןהאימפרסיוניסטים ועוד רבים וטובים אחרים, הם מנֻוונים. אתטענתו הוא ביסס על קריטריונים אבולוציוניים של גבוהלעומת נמוך, שבהם צידד.

כעבור זמן עלתה על הבמה ההיסטורית התזההגזעניתביולוגית של הנאצים. הנאצים הגדירו את הציורהמודרני כ"אמנות מנֻוונת", ולבסוף גם שרפו ספרים, כלומרשרפו תרבות שעמדה בניגוד לתזה הפשיסטית שבה הםדגלו. הן מקס נורדאו והן הנאצים ראו באמנות המודרניתדעיכת הרוח על פי קריטריון אבולוציוני.

משתי הדוגמאות המבעיתות האלה חשוב להבין שקריטריוןמסוים עלול להכריע מהי דעיכת הרוח. מנגד, ללא קריטריוניםקיימת סכנת התדרדרות לעבר רלטיביזם ניהיליסטי שאינומאפשר להכריע אם המוזיקה של מוצרט טובה יותר מזו שלשלמה ארצי.

הדיון פתוח.

 

מאפייני הפוסטמודרניזם

אפשר להציג מאפיינים רבים של אסכולת הפוסטמודרניזםבהתבסס על הוגי דעות שונים: ז'אק דרידה, מישל פוקו, ז'ילדֶלֶז ופליקס גואטרי, מוריס מרלופונטי, פרדריק ג'יימסון, ז'אןפרנסואה ליוטר ואחרים. ואף על פי כן, אנסה לתפוס אתהשור בקרניו ולהציג שני אפיונים מהותיים המאפייניםאסכולה זאת. אני סבור שהבנת שני האפיונים האלה חיוניתלהבנת כל יתר האפיונים, ואלה ינבעו מן ההסבר הגרעיני.

האפיון הראשון של הפוסטמודרניזם הוא שלילת קיומה שלמהות מאחורי עולם התופעות. על פי הפוסטמודרניזם, המציאות אינה אלא תופעות משתנות ללא הפסק ותלויותהקשר.

האפיון השני של הפוסטמודרניזם, הנובע כפועל יוצא מןהאפיון הראשון, הוא הטענה שחוק הזהות אינו חל עלהמציאות.

 

מבנה שטח לעומת מבנה עומק וביטול עֶקרון הזהות

הפילוסוף אלפרד נורת ויטהד טען שכל תולדות הפילוסופיההמערבית הן הערות שוליים לפילוסופיה של אפלטון. כוונתוהיתה שתולדות הפילוסופיה המערבית הן גם הערות שולייםלפילוסופיה הפרהסוקרטית, שהיתה הבסיס לחשיבההסוקרטית, האפלטונית והאריסטוטלית.

הפילוסופיה הפרהסוקרטית מבחינה בין שני עולמות: עולםהתופעות הגלוי לעין, שהוא משתנה, הטרוגני ומתעתע, לעומת עולם הממשות הנסתר מן העין, שהוא יציב וקבוע.

הפילוסופיה הסטרוקטורליסטית מאמצת את הגישההפרהסוקרטית בהבחנה בין עולם התופעות לעולםהממשות, באמצעות המינוח של "מבנה שטח" לעומת "מבנהעומק". נוסף על כך, הפילוסופיה הסטרוקטורליסטית מבססתאת קיומו של מבנה עומק רק על בסיס עֶקרון זהות מוצקומובהק.

לעומתה, הפילוסופיה הפוסטסטרוקטורליסטית והפילוסופיההפוסטמודרניסטית מציגות מאפיין דומיננטי השולל את קיומושל מבנה עומק ומצדד בקיומו של מבנה שטח בלבד, כלומרבקיומו של עולם התופעות המשתנה, המרצד, הפלואידיוההטרוגני. מאפיין דומיננטי נוסף של הפוסטמודרניזם, העומד בניגוד לפילוסופיה הסטרוקטורליטית, הוא הטענהשעֶקרון הזהות אינו חל על המציאות, שכן התופעות הנגלותלעין משתנות, מרצדות, תלויות הקשר, ומעצם טבען אינןניתנות לקיבוע באמצעות תיוג חדמשמעי על פי עֶקרוןהזהות.

 

 

דוגמאות של מבנה שטח לעומת מבנה עומק

הפילוסופיה הסטרוקטורליסטית מיוצגת במגוון של דוגמאותבדבר הקשר בין מבנה שטח למבנה עומק. קלוד לוישטראוסהציג מאות מיתוסים שהתהוו בזמנים ובמקומות שונים(מבנה שטח) באופן הטרוגני, אך במקביל ניסה לחשוף אתמה שהוא כינה המטאמיתוסים (מבנה עומק), היוצרים אתהגנוס של מכלול המיתוסים האלה בתרבויות למיניהן. הבלשןהיהודיאמריקאי נועם חומסקי הבחין בין שפה גנרליסטיתאוניברסלית (מבנה עומק) לבין שפה קונקרטית נלמדת(מבנה שטח). לטענתו, השפה הנלמדת מבוססת על הדקדוקהגנרטיבי האוניברסלי. הפסיכולוג, הפילוסוף והביולוגהשווייצרי ז'אן פיאז'ה, שנודע כסטרוקטורליסט דינמי, גרסשכל סכֶמה קוגניטיבית באדם נבנית בוזמנית ביחסי גומליןבין השפעות אפריוריות (בטרם כל ניסיון) לבין השפעותאפוסטֶריוריות (לאחר התנסות אמפירית במציאות). לטענתפיאז'ה, הסכֶמה הקוגניטיבית האפריורית (מבנה עומק) קיימת במערך המנטלי של הפרט כפוטנציה בלבד, והיאמתממשת הלכה למעשה (מבנה שטח) רק לאחר התנסותאמפירית במציאות.

דומני שדוגמאות אלה, מהגותם של שלושה הוגי דעותסטרוקטורליסטים, מדגימות היטב כיצד הסטרוקטורליזםכמתודה פילוסופית אימץ את הנחת העבודה שלהפרהסוקרטים בדבר קיום מפוצל של המציאות: מבנה שטחלעומת מבנה עומק, התופעות הנגלות לעין לעומת הממשותהנסתרת מן העין.

 

מותה של המציאות ומותן של התופעות

האסכולה הפוסטמודרניסטית, המציגה את המציאות עלבסיס מבנה השטח בלבד, ואגב כך מבטלת את קיומו שלמבנה העומק, מציגה את עולם התופעות כפלואידי, משתנה, הטרוגני וחסר קביעות, ומכאן מגיעה למסקנה המתבקשתשעֶקרון הזהות אינו חל על מבנה השטח, כלומר על עולםהתופעות. הפוסטמודרניזם תופס את המציאות כעיסה שלתופעות משתנות ותלויות הקשר זו בזו.

בטענתו שאיאפשר לדבר על עובדות, הפוסטמודרניזם קוראתיגר על הפילוסופיה הפוזיטיביסטית. לכן, הפוסטמודרניזםמיילד את מושג ה"נרטיב", המייצג צֶבר של תופעותבוזמנית כפי שהן נתפסות באופן סובייקטיבי, משתנה ויחסי. לכל אחד יש נרטיב משלו.

יתר על כן, בעקבות ביטול עֶקרון הזהות, הפוסטמודרניזםמצהיר על תמותה מסיבית של כל מה שנקרה בדרכו: מותןשל כל הפרדיגמות ושל כל הסובייקטים, מותו של האל(פרידריך ניטשה כמַטרים את הפוסטמודרניזם), מותה שלהמציאות, מותה של המטפיזיקה, מותן של העובדות, מותושל הטקסט (הכול תְּלוי פרשנות), מותו של המחבר, ובסופושל דברמותו של הסובייקט, זאת בטענה שלאדם אין זהותקבועה.

הפוסטמודרניזם מתאפיין אפוא במובהק בדקונסטרוקציהשל כל פרדיגמה אונטולוגית ואפיסטמולוגית כאחד.

 

פוסטמודרניזם והרקליטוס

נוטים להשוות בצורה שגויה בין הגישה הפוסטמודרניסטיתהרואה את המציאות כמשתנה ופלואידית, לבין משנתו שלהפילוסוף הפרהסוקרטי הרקליטוס, אשר טבע את האמרההאלמותית: "הכול זורם". אך לא כן הדבר, שכן על פי המשנההפוסטמודרנית, עֶקרון הזהות מבוטל מכיוון שהכול משתנה, ולכן איאפשר לבנות קטגוריה קבועה כלשהי בתיאור העולם. לעומת זאת, הרקליטוס הציג משנה פרדוקסלית של "גם וגם" שבה הנחל אמנם זורם (ולכן עֶקרון הזהות מבוטל) אךבוזמנית הנחל מייצג טוטליות קבועה (ולכן עֶקרון הזהות חלעליו).

 

פוסטמודרניזם ופנומנולוגיה

יש מי שנוטים לראות דמיון בין תיאוריית הפנומנולוגיההמבוססת על עולם התופעות, כפי שהציג אותה אדמונדהוסרל, אבי הפנומנולוגיה, לבין הפוסטמודרניזם, המבוססאף הוא עולם התופעות. ואולם מדובר בהשוואה שגויה. בניגוד לפוסטמודרניזם, אשר שולל את קיומו של מבנההעומק ומתמקד רק במבנה השטח, כלומר בעולם התופעות, משנתו הפנומנולוגית של הוסרל שמה לה למטרה להתבונןמבעד לעולם התופעות, ולהתאפק בהסקת מסקנות. הוסרלטען שידע לגבי מהותם של דברים אפשרי רק באמצעותהיעדר התבססות על כל הנחות הקיום של העולם החיצוני. לתהליך זו הוא קרא "אֶפּוֹכֶה" (מיוונית: ποχή, הפוגה, עצירה, איפוק). כך, טען הוסרל, תתאפשר רדוקציהפנומנולוגית לעבר "ראייה אידטית", הווי אומר חשיפתה"איידוס" (מיוונית: εδος = מהות), האידיאה הקבועההקיימת מאחורי עולם התופעות המשתנה.

הפנומנולוגיה מצדדת אפוא בקיומו של מבנה עומק לעומתמבנה שטח, כלומר באידיאה החבויה מאחורי עולם התופעות(הפנומנות).

 

האקזיסטנציאליזם כמַטרים את הפוסטמודרניזם

הדעה המוצגת להלן לא הוצגה עד כה בכתובים. הטענה היאשמבחינה אפיסטמולוגית, משנת האקזיסטנציאליזםמטרימה בהשפעתה את משנת הפוסטמודרניזם. הפילוסוףהצרפתי ז'אן פול סארטר, שנחשב לדמות מפתח בפילוסופיההאקזיסטנציאליסטית, הצהיר ש"הקיום קודם למהות", ואףהוסיף וטען שלמעשה אין מהות אלא קיום בלבד. במיליםאחרות, סארטר ביטל את קיומו של מבנה עומק וצידד רקבקיומו של מבנה שטח. הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, הנחשב לאחד מאבות האקזיסטנציאליזם, הציג את מושגה"דאזיין" (Dasein – היות שם), המתייחס לקיום הקונקרטישל עולם התופעות ומבטל את קיומה של מהות מאחורי עולםהתופעות. הפילוסוף הדני סרן קירקגור, הנחשב לאביהאקזיסטנציאליזם, אמר למורו, פרידריך הגל: "בנית ארמון, אך אתה חי באורווה", כלומר: הפילוסופיה המטפיזית שלך, העוסקת במהות (מבנה עומק), מתכחשת לחיים הקונקרטייםוהממשיים של האדם (מבנה שטח). מטרתו של קירקגור, לפחות בתחילת דרכו המחשבתית, היתה להציג פילוסופיהקיומיתאקזיסטנציאליסטית אגב התעלמות מן המהותהמטפיזית.

עינינו הרואות, הפוסטמודרניזם המתגבש לאחר ההגמוניההפילוסופית האקזיסטנציאליסטית מתמקד אך ורק בקיוםומתעלם מן המהות.

 

פוסטמודרניזםומה הלאה?

הפוסטמודרניזם שבר, ובצדק, פרדיגמות אידיאולוגיותנוקשות שגרמו להיפוך דיאלקטי של הרציונליזם הנאורוההומניסטי לכדי רציונליזם אינסטרומנטלי דמוני שהוביל, בסופו של דבר, לקטסטרופות של מלחמת העולם הראשונהומלחמת העולם השנייה. פרדיגמות אידיאולוגיות דוגמטיות, פנטיות ומאובנות הולידו לא רק את הפשיזם הימני הנאציאלא גם את הפשיזם השמאלני הקומוניסטי.

הפן החיובי של הפוסטמודרניזם התגלה בהיותו מעין אזמלביקורתי של דקונסטרוקציה אשר שבר את האידיאולוגיותהדוגמטיות שהובילו לקטסטרופות חברתיות.

הפן השלילי של הפוסטמודרניזם התגלה בגישתוהרלטיביסטית הקיצונית אשר הובילה למצב אפיסטמולוגישל ניהיליזם, שבו הכול מקובל, הכול מותר, ולכן אין אמת, איןקריטריונים המבחינים בין גבוה לנמוך ואין קריטריוניםהמבחינים בינרית בין הקצוות. המציאות היא עיסה אחת שלתופעות פלואידיות, משתנות, תלויות הקשר ותלויות פרשנותסובייקטיבית של הצופה.

נשאלת השאלה: בתחילת המאה העשרים ואחת, לאן כל זהמוביל? לאן פנינו, הן מבחינה אפיסטמולוגית והן מבחינתההשפעות הפרגמטיות של עולם הרוח על עולם המעשהבאמנות, בכלכלה, בטכנולוגיה ובפוליטיקה?

 

המצב הפוסטאנושי

הפילוסוף הצרפתי הפוסטסטרוקטורליסט מישל פוקו הציגאת עצמו כאנטיהומניסט בטענה שההומניזם מבוסס עלההנחה שקיימת מהות אוניברסלית של סובייקט האדם. מבחינתו, כמו כל יתר הפוסטמודרניסטים, אין מהות, ולכן איןאמת אוניברסלית, והמסקנה המתבקשת היא שההומניזםהנאור לא רק אינו אפשרי כהומניזם אוניברסלי, אלא הוא גםגורר לתוצאות שליליות דווקא בגלל היותו אוניברסליסטיוטוטלי. עמדתו של פוקו, וגם של היידגר, היא עמדהאנטיהומניסטית המובילה למה שמכונה כיום: המצבהפוסטאנושי. מצב זה מאיין את זהותו של הסובייקט כאדםאוטונומי וממיר אותו לזהות היברידית תלוית הקשריםתרבותיים הטרוגניים משתנים תדיר. האדם מאבד את זהותוואת צלמו, ונותר ללא עמוד השדרה הזהותי האוטונומי שלו.

לטענת פוקו, מושג האדם הוא המצאה בת מאתיים שנהשעומדת להיעלם. האומנם?

 

הסינתזה הדיאלקטית בין נקודת המבט הפרגמטית, האמפירית והרציונלית

בניגוד לתפיסה הפסימיסטית המציגה את תחילת המאההעשרים ואחת כמצב המכונה פוסטאנושי, המודל שאני מציגגורס אחרת. הוא מבוסס, בראש ובראשונה, על עמדהאפיסטמולוגית הטוענת שכדי להכיר את העולם (אפיסטמה) אנו נדרשים לסינתזה דיאלקטית סינכרונית (כלומר בוזמניתולא תהליכית) של שלוש נקודות מבט אפיסטמולוגיות: הפרגמטית, האמפירית והרציונלית.

מבחינה אטימולוגית, למושגים אפיסטמה (ולכןאפיסטמולוגיה) וגנוסיס (ולכן דיאגנוזה או דיאגנוסטיקה) ישמשמעות זהה: הכרה. הטענה היא שאפיסטמולוגיה משמעהדיאגנוזה, כלומר הכרת המציאות, הווי אומר אבחון המציאות.

לצורך קיומו, היצור החי נדרש לאבחן את המציאות. כדילאבחן את המציאות, היצור החי נדרש לבצע סינתזה דינמית, ולא סטטית, בין שלושה מקורות מידע: הפונקציונליפרגמטי, החוקר מהי מטרת האבחון; האמפירי, האוסף אינפורמציהלגבי תופעות המציאות; והרציונלי, המייצג סרגלי מדידה שלטיפוסים אידיאליים (שהם תסמונות הומוגניות, ממקורמשותף של תסמינים), הבונים את הקלסיפיקציה שעל בסיסההעובדות האמפיריות מושוות לאותם טיפוסים אידיאליים.

האבחון הפונקציונליפרגמטי משפיע ומכייל את המשקפייםהאפיסטמולוגיים הן לגבי ההיבט האמפירי והן לגבי ההיבטהרציונלי. קיים פער תמידי בין המידע האמפירי לביןהטיפוסים האידיאליים של הקלסיפיקציה. המאבחן נדרש, במודע ולרוב בלא מודע, לעוות את האינפורמציה האמפיריתוגם הרציונלית (של הטיפוסים האידיאליים בקלסיפיקציה) כדי "לסגור תבנית" (בשפת הגשטאלט) – מן התבנית הרעה(המידע האמפירי) לתבנית הטובההאידיאלית (הטיפוסיםהאידיאליים). זהו המעשה האפיסטמולוגידיאגנוסטי בתהליךהכרת המציאות על פי המודל החדש המוצג בספר זה.

 

מודרניזם לעומת פוסטמודרניזם והסינתזה ביניהם: הניאומודרניזם

המודרניזם הוביל לריאקציה פוסטמודרנית. המחלוקת ביןהמודרניזם הקלאסי האורתודוקסי לבין הפוסטמודרניזם עלהיבטיו השונים, אינה מייצגת רק עימות בין שני צדדיםמנוגדים, אלאעל פי העמדה המוצגת במחקר זהגםעימות של שני צדדים משלימים של אותו מטבע. הסינתזה ביןהמודרניזם לפוסטמודרניזם מיילדת גישה שאפשר לכנותהניאומודרניסטית.

הניאומודרניזם המוצג במחקר זה מייצג את העמדההאפיסטמולוגית הידועה ולפיה עובדות אינן קיימות ללאפרשנות, כלומר האסכולה האמפיריציסטית איננה תקפה ללאפרשנות מצד האסכולה הרציונליסטית. מנגד, החשיבההרציונליסטית, ההיפותטיתדדוקטיבית, אינה יכולה להיווצריש מאין, אלא היא מושפעת מתהליכי חשיבה אינדוקטיבייםהמגבשים אותה. עם זאת יודגש שהתהליך האינדוקטיביאיננו ליניארי, מכיוון שהחשיבה ההיפותטיתדדוקטיביתמתגבשת, בסופו של דבר, בקפיצת מדרגה לעבר שלם שהואתמיד יותר מסכום חלקיו.

המסקנה הראשונה היא שהאסכולות האפיסטמולוגיותהנוגדותהאמפיריציזם והרציונליזםחייבות בהכרח לדוריחדיו, תחת קורת גג משלימה אחת. ואולם לעיל הוצגה הדעהשאין אפיסטמולוגיה מתקיימת ללא נקודת מוצאפונקציונליתפרגמטית, כלומר אין ידע מתקיים ללא מטרהפרגמטית (טלוס) של צורך קיומי. לכן, האפיסטמולוגיההפרגמטיסטית היא נקודת מוצא לאפיסטמולוגיה האמפיריתוהרציונלית.

המסקנה השנייה היא שבין שלושת הקודקודים האלההפרגמטי, האמפירי והרציונלימתחוללת סינתזה דינמיתשאפשר לכנותה "נקודת הטריאנגולציה", המצויה כל הזמןבמנעד רוטט בין שלושת קודקודי המידע. נקודתהטריאנגולציה כמנעד רוטט היא "המרחב הרביעי" הנוצרבתוך המשולש.

 

העין, הרוח והיד

הפילוסוף הפנומנולוג הצרפתי, מוריס מרלופונטי, הציג תזהולפיה קיימת אפיסטמולוגיה ייחודית לתחום אמנות הציור. לטענתו, ראיית המציאות וייצוגה באמצעות שפת הציורמבוססים על הטריאדה ההכרחית של עין, רוח ויד. מרלופונטי לא הסתפק בעין התמימה הבוחנת את המציאותבאופן אמפירי (האימפרסיוניזם), או בעין החושבת (הרוח) המפרשת את המציאות באופן רציונלי (הקוביזם), אלא הוסיףבאופן חדשני את הכרח קיומה של היד המציירת (ניסויוטעייה אקספרסיבי). לפי מרלופונטי, היד היא גשר ותיווךבין העין התמימה האמפירית ובין העין החושבת הרציונלית. הוא מכנה את התיווך הזה "כיאסמוס" (מיוונית: χίασμα הצטלבות).

מרלופונטי מציג את הסינתזה הדיאלקטית ההכרחית ביןהעין, הרוח והיד, אשר יחדיו מאפשרות את הולדת ראייתהמציאות, ובד בבד את ייצוגה באמצעות שפת הציור.

 

הדיאלקטיקה המשולשת בין ההסתגלות, ההתאמהוההטמעה

דיאלקטיקה משולשת אחרת מוצגת על ידי ז'אן פיאז'ה. לטענתו, האורגניזם החי מצליח ליידע את המציאות על סמךהטריאדה הדיאלקטית בין הסתגלות לסביבה (אדפטציה), התאמה (אקומודציה) של האורגניזם לחוץ והטמעה(אסימילציה) של החוץ פנימה, אל תוך הסכֶמה שלהאורגניזם. על פי פיאז'ה, לכל יצור חי יש סכֶמה המאפיינתאת זהותו, והאורגניזם נדרש להטמיע את המציאות על פיאותה סכֶמה. בה בעת, כדי להסתגל ולשרוד, האורגניזםנדרש לשנות את הסכֶמה הפנימית שלו ולהתאים אותהלאילוצי החוץ. זהו אקט הלמידה. באקט זה נוצרת דיאדה שלהתאמה לעומת הטמעה. על פי פיאז'ה, ההסתגלות הקיומיתמתחילה קודם כול באקט ההתנהגותי שאותו הוא מכנההסתגלות. הסתגלות מתאפיינת בניסוי וטעייה לנוכחהמציאות, המובילים לתהליך הדיאלקטי של התאמהוהטמעה. לטענת פיאז'ה, הסכֶמה הקוגניטיבית של החימתאפיינת כסכֶמה אפריורית (בטרם כל ניסיון) אך רקכפוטנציה, כלומר כאפשרות. הסכֶמה מצליחה להתממשהלכה למעשה ולצאת מן הכוח אל הפועל אך ורק לאחרהתנסות מעשית אפוסטריורית.

פיאז'ה הופך אפוא את הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט עלראשו: הוא מציג את הסכֶמה הקוגניטיבית האפריוריתכמשפיעה רק בסוף מעשה (לאחר ההתנסות המעשיתהאפוסטריורית) ולא בתחילתו, כטענתו של קאנט.

 

עקרונות הניאוסטרוקטורליזם

קלוד לוישטראוס הציג סטרוקטורליזם סטטי המתאפייןכמערכת סגורה, ללא התפתחות היסטורית. נועם חומסקיצעד קדימה צעד אחד לעבר סטרוקטורליזם דינמי יותר, טרנספורמטיבי, בהצגת הדקדוק האוניברסלי כעובר שינויואדפטציה לדקדוק הספציפי שהפרט לומד. לעומת שני הוגידעות סטרוקטורליסטים אלה, ז'אן פיאז'ה הציגסטרוקטורליזם דינמי ביותר, המתאפיין בארבעה עקרונות: הפתוח והסגור, המכלול, הטרנספורמציה והרגולציה. לטענתו, כל סטרוקטורה היא מערכת סגורה ופתוחהבוזמנית. בסטרוקטורה מתקיימים יחסי גומלין בין החלקיםהבונים את השלם לבין השלם המתגבש, אשר הוא יותרמסכום חלקיו (ולכן איאפשר לעשות רדוקציה למרכיביםשבנו אותו). לכל סטרוקטורה יש זהות קבועה משלההמאפיינת אותה, אך בד בבד היא גם טרנספורמטיבית, כלומר עוברת שינויים והתפתחויות. לסטרוקטורה יש מערכתרגולטיבית שדואגת לשמור על קביעותה על אף השינוייםשחלים בה עקב השפעות חוץ והשפעות פנים גם יחד.

גישתו של פיאז'ה מייצגת את הסטרוקטורליזם הדינמי, המכיל הן את הסטרוקטורה הקבועה והן את הפירוקהדקונסטרוקטיביסטי המתחייב מתהליכים של הסתגלותוהשתנות לנוכח אילוצי פנים וחוץ. לכן, גישתו משמשתכבסיס תיאורטי לשילוב בין הסטרוקטורליזםלפוסטסטרוקטורליזם המיילד את הניאוסטרוקטורליזם.

 

ידע כמשרת קיום

מישל פוקו טען שהידע אינו מייצג את האמת אלא הוא תמידתוצר של כוחות חיצונייםפוליטיים, חברתיים וכלכלייםכאחד. הטענה המוצגת בספר זה רדיקלית יותר מעמדתו שלפוקו: במסגרת הדיאלקטיקה האפיסטמולוגית המייצגתסינתזה בין הפרגמטי, האמפירי והרציונלי, הטענה היא שאיןידע ללא צורך קיומי. האפיסטמולוגיה אינה מתממשתכמשחק או כשעשוע אינטלקטואלי, אלא מטרתה היאפונקציונלית. הידע מטרתו לשרת את הקיום של החי.

המסקנה הרדיקלית היא שאיאפשר לטעון שהידע שלאלברט איינשטיין גבוה ומורכב יותר מן הידע של האמבה, שכן הידע של האמבה מטרתו לשרת את קיומה, ואילו הידעשל איינשטיין מטרתו לשרת את קיומו, ולכל קיום יש צורךאפיסטמולוגי ייחודי לו. מסקנה זו מחזירה אותנו לטענההפוסטמודרניסטית שאין קריטריון מבחין בין גבוה לנמוך.

להלן אציג עוד כמה דוגמאות לעניין זה:

פיאז'ה גורס שההתפתחות הקוגניטיבית אצל הילד מגיל 0 עד גיל 18 היא "מצעד לעבר ההתאזנות". ואף על פי כן, בכלשלב התפתחותי, לפי פיאז'ה, הילד מתאפיין בידע ההולם אתקיומו ומשרת אותו על פי צורכי הגיל הכרונולוגי באותו שלבקוגניטיבי. לכן למשל, גם כאשר הילד איננו בשל להבין אתחוק קביעוּת החומר, לטענת פיאז'ה, הגיאומטריה החשיבתיתשלו משרתת את הפיזיקה הקיומית. אנו ניטה לומר לכאורהשהוא "מפגר" ביחס לשלב המתקדם הבא שהוא אמור להגיעאליו, אך לא כן הדבר. כל שלב מתאפיין באוטונומיה של הידעשלו.

כך גם לגבי תולדות האידיאות. אפשר לומר שתורת היחסותשהציג איינשטיין נכונה יותר מתורתו של ניוטון. מנגד, אפשרלומר שתורתו של ניוטון נכונה ותקפה בהקשר לעולםהקונקרטי, ואילו תורתו של איינשטיין אדפטיבית ונכונהבהקשר לראיית מַקרו שבה המהירות והזמן שונים מן החייםהקונקרטיים.

 

התגבשות הידע על בסיס השפעות אוטונומיות לעומתהשפעות הטרונומיות

המסקנה המצמררת המתבקשת ממה שנאמר לעיל היא: כפישאיאפשר לדרג את המוזיקה של מוצרט לעומת המוזיקהשל שלמה ארצי, כך לכאורה יש צידוק לדעאש להרוס ולנתץאת פסל הבודהא, שהרי כל ידע מטרתו לשרת את הקיוםהקונקרטי של אורגניזם חי, או של קבוצה אנושית מסוימתבזמן ובמקום מסוימים. מסקנה מצמררת נוספת שאפשרלכאורה להסיק מכך היא שעל פי הצורך הקיומיאידיאולוגישל תורת הגזע הביולוגית שהנאצים דגלו בה, יש הצדקהולגיטימיות לשריפת ספרים, ולבסוף גם לשריפת אנשים. ויודגש שוב: לכאורה בלבד.

מנגד, תורת הנאורות החדשה שאני מציג במחקר זה, המכונה ניאומודרניזם, מפריכה מסקנות מצמררות אלה. כאשר מישל פוקו מציג את קיומו של הידע האנושי כתְלוי כוחחיצוני פוליטי וחברתי, הוא מבסס את גיבוש הידעהאפיסטמולוגי של תולדות האידיאות כתלוי בכוחותחיצונייםהטרונומיים, ומתעלם מן הכוחותהפנימייםהאוטונומיים שבתוכם הידע מתגבש, צומחומתפתח. למשל, תולדות אמנות הציור מלמדות על שילובהכרחי בין השפעות חוץ (הטרונומיות) לבין השפעות פנים(אוטונומיות) שקשורות להיגיון הפנימי של שפת הציור, אשריחדיו מגבשות בכל תקופה את הסגנון האמנותי הייחודי לה.

לכן, כאשר אנו טוענים שידע הוא תְּלוי קיום חיצוני, מתבקשתהרחבה לעניין הסתגלות פנים (השפעות אוטונומיות) לעומתהסתגלות חוץ (השפעות הטרונומיות). כך אנו נדרשים שובלתזה של ז'אן פיאז'ה, המציגה את התגבשות הידע אצלהפרט על בסיס יחסי הגומלין בין התאמה (אקומודציה) לביןהטמעה (אסימיליציה) של האורגניזם בהקשר לסביבהולסכֶמה הפנימית שלו.

ההיבט האפיסטמולוגי הפונקציונליפרגמטי, המייצג אתהטענה שידע הוא תְּלוי צורך קיומי, הוא רק קודקוד אחדמשלושת קודקודי המשולש. לאחר הגשמת  הצורך הקיומי(הקודקוד האחד של המשולש: ההיבט הפרגמטי), היצור החימתחיל לבצע את האקט הדיאגנוסטי של איסוף מידע אמפירי(הקודקוד השני של המשולש: ההיבט האמפירי), ובד בבדהוא מבצע את האקט של פרשנות המידע על בסיס סרגליהמדידה של הטיפוסים האידיאליים של הקלסיפיקציהשנבנתה אדהוק (הקודקוד השלישי של המשולש: ההיבטהרציונלי). שלושת הקודקודים האפיסטמייםהפרגמטי, האמפירי והרציונלימאפשרים חריגה מאילוצי הקיוםהקונקרטיים ומחייבים את היצור החי לבחון תיאוריותחלופיות ולהציבן בהשוואה ובתחרות אינטלקטואליתומעשיתטכנולוגית גם יחד.

לכן, המתודה האפיסטמולוגית הניאומודרניסטית מבחינה ביןגבוה לנמוך, בהסתמך על תיאוריה ועל מידע אמפיריקונקרטי.

 

ניאומודרניזם והאתיקה החדשה

רובנו נוטים להתקבע במחשבה בינרית לגבי שני סוגים שלאתיקה: אתיקה אוניברסליסטית לעומת אתיקה ריאליסטיתאו פרטיקולריסטית. אתיקה אוניברסלית דוגלת בגישההומניסטית, בשוויון ובזכויות אדם. אתיקה ריאליסטית אופרטיקולריסטית דוגלת בגישה שבטית שבה כל דאלים גָּבַרואדם לאדם זאב. על פי גישה זאת, טבע האדם רע מנעוריו.

הניאומודרניזם מציג גישה דיאלקטית של "גם וגם" ולפיההאתיקה האנושית חייבת להתבסס הן על ממדאוניברסליסטי ערכיאתי והן על ממדריאליסטיאופורטוניסטיפרגמטי. על הרצף שבין שניהקטבים מתחוללת תנועת מטוטלת, בין האוניברסליזם לביןהריאליזם, בין האתיקה האידיאליסטית לבין האתיקההפרגמטיתאופורטוניסטית. על פי המודל שהציג זיגמונדפרויד, המבנה הטופוגרפי של נפש האדם מייצג את הסינתזההדיאלקטית בין האיד, הסופראגו, והאגו הפועל ביניהם. האיד מייצג את הצרכים האופורטוניסטיים של האדם, הסופראגו מייצג את האתיקה הטהרניתהאידיאליסטית, לעתים נאיבית ואוטופיסטית, ואילו האגו מייצג את המוסרכפולהערך אשר נע כמטוטלת בין ההיבט הפרגמטי להיבטהאתי.

על פי המודל האתי החדש שאני מציג בספר זה, להיות מוסרימשמע להיות בעל יכולת ורסטילית וגמישה במנעד שמאפייןאת כוחות האגו וגורם להם לנוע, על פי רצון חופשי, בבחירהבין האופורטוניסטי, הפרגמטי, הריאליסטיוהאתיאידיאליסטי. הפסיכופת מתאפיין בקיבעון בממדהאופורטוניסטי, ומנגד, האידיאליסט הפנטי מתאפיין בקיבעוןסביב אתיקה אידיאליסטית קיצונית. האדם הנורמטיבימתאפיין בגמישות אתית המאפשרת לו לנוע על הרצף שביןהקטבים.

לפי האתיקה החדשה שאני מציע, היכולת להיות במנעדגמיש היא המאפיינת את האדם המגובש והבוגר מוסרית, שכן המנעד הגמיש מונע קיבעון הן במישור האופורטוניסטיוהן במישור האידיאליסטי.

 

הניאומודרניזם לעבר המאה העשרים ואחת

בפתחה של המאה העשרים ואחת, אנו נדרשים לאקליםתרבותי שונה מהאקלים שהורגלנו בו עד כה. כפי שציינתיבפתיחת מבוא זה, במילותיו של קלוד לוישטראוס: "המיתוסחושב דרכנו", הווי אומר האקלים התרבותי משפיע עלינוומפעיל אותנו הן בחשיבה והן בעשייה היומיומית, במישוריםקולקטיביים של תרבות, אמנות, כלכלה, פוליטיקה, צבא, משפט, חינוך, וכיוצא באלה. בניגוד לטענתו של קרל מרקסשההוויה הכלכלית היא המשפיעה והיא הקובעת אתהאידיאולוגיה, נדגיש כאן את עוצמתם של האידיאולוגיה, המיתוס והרוח ויכולתם להשפיע על ההוויה הקיומית שלנו. כדגים השוחים בתוך אקווריום, אנו נדרשים כיום להחליף אתהמים העכורים במים זכים מסוג חדש.

הנאורות החדשה המתאפיינת במושג הניאומודרניזםמבקשת לעצב צורת חשיבה חדשה: לא עוד "אואו", כלומראוניברסליזם או פרטיקולריזם, אלא "גם וגם", כלומר שילובבין תפיסה אפיסטמולוגית המכילה יחדיו את הפרגמטי, האמפירי והרציונלי ובין תפיסה אתית המכילה יחדיו אתהגאולה הלבנה והגאולה השחורה. שלושת מאפייניה שלהגאולה הלבנה הם: קידוש החיים, קידוש הקניין וסולידריותחברתית. בניגוד מוחלט למאפיינים אלה, שלושת מאפייניהשל הגאולה השחורה הם: קידוש הרצח, קידוש הגניבהוקידוש הבגידה. הגאולה הלבנה והגאולה השחורה מייצגותשני קצוות קוטביים ומוקצנים. למעשה, מדובר במודל אתיהמשלב בין התפיסה האוניברסליסטית, הדוגלת באחוותהאנושות ובזכויות האדם, לבין התפיסה הריאליסטית, הדוגלת בגישה של אדם לאדם זאב ובמאבק אינטרסנטי, שבטי וכוחני בין אדם לזולתו.

האתיקה החדשה, כפי שאני מציג אותה על בסיס עקרונותהניאומודרניזם, אינה מתעלמת מן הקצוות. הבחירה באתיקההאוניברסליסטית מייצגת אידיאה רגולטיבית שמטרתהלווסת את הכאוס המגולם בגישות של כל דאלים גָּבַר ואדםלאדם זאב. האתיקה החדשה גורסת שהאדם מצוי תמידבמנעד גמיש בין הקצוות, והוא בוחר את הבחירה האתיתהנכונה הן על פי העיקרון האוניברסלי והן על פי צרכיםפרגמטיים החיוניים לקיומו.

הדיון פתוח.

 

 

 

 

שיתוף:
מאמר קודם17 מקומוני ״ידיעות תקשורת״ נסגרים ובצדק
המאמר הבאגנץ נגד תעלולי הקורונה המכוערים של נתניהו
עיתונאי, שדרן, עורך ויזם תקשורת. חבר נשיאות מועצת העיתונות והתקשורת בישראל. מנחה NLP מאסטר וטריינר. מנהל ״המכללה לחדשנות״. עבד כשדרן, עורך ומגיש ב״קול ישראל״ ומשדר בגל"צ. קצין בכיר בצה״ל, שירת כקצין חקירות בכיר במצ״ח. ערך את בטאון חיל הים ״בין גלים״ ואת בטאון המשטרה הצבאית ״הד חמ״צ״. ערך את בטאון הסטודנטים ״יתוש״ של אוניברסיטת תל אביב. בהשכלתו בעל תואר שני בתקשורת, יועץ ארגוני ומגשר. עורך ״עניין מרכזי״ מאז שנת 1999. העיתון מפרסם חדשות וסקופים ללא תלות בשום גורם פוליטי או עיסקי. עצמאי, בלתי תלוי ואינו מהסס לומר את האמת גם בתנאים מסובכים.