בגיל 62, חני נחמיאס חוגגת את החיים. היא סבתא טרייה, שרואה בנכדים המתנה הגדולה ביותר שקיבלה, היא נהנתה בקורונה לאחר שכמעט חשבה לפרוש מהבמות, והיא חיה לבד, אחרי שנפרדה מבעלה ב־22 השנים האחרונות.
בראיון, שיתפרסם בסוף השבוע בישראל היום, מספרת נחמיאס לראשונה על ההחלטה לפרק את הזוגיות הארוכה, ועל הקושי שחוותה על הבמות רגע לפני שנגיף הקורונה הוריד את המסך על התיאטרון.
*נחמיאס אומרת:* "כשאנשים נפרדים, זה תמיד קצה של משהו. זה לא בא במפתיע, זה תמיד נשען על הרבה משקעים. אני חושבת שמאיר איבד אותי במשך עשור, כל פעם קצת. היו בדרך המון דברים קטנים, ששאלתי את עצמי למה אני מקבלת אותם, ולא ידעתי לענות. אבל אז קרה בינינו אירוע לכאורה לא משמעותי, שאותי הוא ניפץ, ריסק. ובאותו דבר קטנטן אמרתי לעצמי שאני לא מסכימה לחיות כך עוד, למרות שהיו דברים יותר משמעותיים בעבר. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היום אני יודעת איך קש יכול לשבור גב של גמל".
לדבריה: "אני חושבת שהבעיה הכי גדולה היתה שבאתי מבית שנתנו לי להרגיש בו מלכה. להיות מלכה, בעיניי, זה לחוש שיש לך גב, שיש לך על מי להישען, שיש מי שיקשיב לך, יקבל אותך בכל מצב, יפרגן לך ויחזק אותך, יפנק וירים לך. את כל זה הרגשתי בין החברים שלי, בתוך המשפחה הגרעינית ובעבודה שלי – רק לא בבית. עכשיו אני מלכה גם בבית".
*לשאלה האם לפני הקורונה באמת שקלה לפרוש מהבמה, עונה נחמיאס:*
"כן, כי הרגשתי שאני כבר לא נהנית. מה שחשבתי פעם שהוא כל קיומי וכל הווייתי, מקור החיים והחמצן שלי, התחיל להיות חליפה הדוקה, לוחצת ודוקרת, שכבר לא מענגת אותי. הספורט הבלתי חוקי של ארבע הצגות ביום נראה לי מטורף, המופעים בחנוכה נהיו סיוט. מה שפעם עשיתי בחדווה גדולה, הפך לסוג של עינוי. אז שאלתי את עצמי: למה? אני לא חייבת את זה מבחינה קיומית, ואני רוצה לבחור לעשות דברים שעושים לי טוב".
נחמיאס, שכבר מגיל 10 נמצאת על במות, חזרה לבסוף לבמה, ומשחקת היום בתיאטרון הלאומי הבימה בשתי הפקות גדולות:* "בוסתן ספרדי" ו"מאמה מיה". על המסך הגדול היא סוגרת מעגל עם התפקיד שגילמה לפני כ־50 שנים, ב"תיאטרון מארץ עוץ" – חנה'לה ב"שמלת השבת של חנה'לה".
*הראיון המלא לכתבת התרבות מאיה כהן, יפורסם מחר (ו') בגיליון הענק של "שישבת" של "ישראל היום"*
עניין מרכזי
