אחת התופעות ההיסטוריות החוזרת על עצמה במשך כ-1500 שנה לפחות בחברה האנושית, היא תופעת האנטישמיות. מעיון במגילת אסתר, נראה שכבר בזמן גלות בבל היא התרחשה בצורה גלויה. נכתב שם, "ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם". וכידוע, רדיפת היהודים לא הסתיימה בפרס של פעם; היא היוותה חלק מההיסטוריה האנושית ללא הפסקה כמעט, בכל המקומות בהם ישבו יהודים על פני הגלובוס.
הסבר ההיסטוריונים לקיום האנטישמיות נסבו תמיד סביב השנאה לזרים; יחד עם זאת, כאשר מעיינים בצורה בה נטמעו היהודים והשתלבו בקרב האוכלוסייה המקומית בארצות הללו, מתקבלת תמונה שונה. כך למשל, בגרמניה, עוד במאה ה-19, ניסו היהודים להתאים את ספר התפילה למקום מושבם, בכך שכתבו אותו בגרמנית והשמיטו את המילים "ציון" ו-"ירושלים" ממנו. הם ראו את עצמם גרמנים, ונחשבו שם "גרמנים בני דת משה". וכדי להיות דומים לאוכלוסיה המקומית, הכניסו מאוחר יותר אף עוגב לתפילות השבת והחגים. בהקשר לאותה מגמה, הם התגייסו לצבא הגרמני ושירתו כחיילים מן המניין במלחמת העולם הראשונה.
מצב קיצוני לא פחות מבחינת הניסיון להיטמע בחברה המקומית התרחש בצרפת בתחילת המאה ה-19, שם החליטו ראשי היהדות שחוקי המדינה מקבלים עדיפות על חוקי היהדות בכל עת בה יש ניגוד בין השניים. לפי הכלל הזה, פטרו הם את המתגייסים לצבא הצרפתי מקיום מצוות.
כידוע, למרות כל הניסיונות האלו להיטמע בארצות מושבם, לא פסחה האנטישמיות על יהודי אירופה עם עליית הנאציזם. מכאן, שהמושג "שנאת זרים" אינו משקף את ההסבר לאנטישמיות. אולי קנאה בהצלחה שלהם בשטחים רבים, ביכולות שלהם היוותה את הסיבה? מהסתכלות על מה "נולד" כתוצאה מאנטישמיות ששיאה היה בשואה, עולה סיבה אחרת.
לאחר השואה תמך האו"ם בהקמת מדינת ישראל, מדינת היהודים. נראה שתמיכת האו"ם שניתנה לכך משקפת את הרצון של מדינות העולם לאיחוד העם היהודי בתוך מדינה משלו, בניגוד ל"עם אחד מפוזר ומפורד" כפי שאמר המן לאחשורוש להצדקת גזרותיו. ההסתכלות החיובית של מדינות העולם על איחוד העם היהודי הייתה בשנת 1948 לטובתו של העם; אולי גם היום, כפי שמסבירים בני ברוך – מגמת האיחוד שכל כך חסרה – היא זו שתפוגג את האנטישמיות ההולכת וגואה?