מי שסבר שתוכנת הריגול הישראלית המושמצת משמשת רק כדי להרוס את חייהם של מתנגדים פוליטיים, פעילי זכויות אדם, עיתונאים ויריבים פוליטיים ברחבי העולם הוא מן הסתם תמים במקרה הטוב וטיפש במקרה הפחות נעים.
הטכנולוגיה שפותחה, טופחה ושוכללה במשכחי המערכת הביטחונית הישראלית במטרה להילחם בטרור ובאויבי ישראל למיניהם, לא נשארה כלואה במערכת הרישמית. אחרי הכל הגאונים ששירתו, משתחררים ופונים לדרכים פרטיות ועצמאיות כשהידע ברשותם. צריך רק להפוך אותו לכלי נשק אזרחי ומשם הדרך להתעשר על גבם של אזרחי העולם פתוחה לחלוטין.
האמת היא שהסייבר ההתקפי הפך מרכיב יסודי בעולם העיסקי. מה שהחל כאיסוף נתונים על הגולש במחשב והמשתמש בסמרטפון לצורכי מכירתו למפרסמים, התפתח למלחמה אכזרית שבה חייו הפרטיים של כל אדם הופכים גלויים לחלוטין בפני כל מי שמוכן לשלם עבור השגת המידע. בקיצור, אין יותר סודות ואין אדם שלא ניתן למצוא את נקודות התורפה שלו ולמנפן לטובת המחזיק במידע.
משטרת ישראל אימצה את שיטת 8200 וגייסה רבים ממשתחררי היחידה כדי להילחם בפשיעה העבריינית והכלכלית. לכאורה, לגיטימי אבל כמו תמיד זה לעולם לא ישאר שם וזולג גם לשימוש בזוי לצרכים פוליטיים. כך למשל מתפרסם היום בעיתוני מוזס המשך לתחקיר כלכליסט המספר על שיטות העבודה והסכנות הגלומות בה.
קצין המשטרה שהפעיל את יחידת המבצעים המיוחדים על יעד שהיה פעיל חברתי הסביר את ההחלטה הפיקודית לעקוב באמצעות פגסוס אחרי אותו אדם בכך שיש חשש שיבצע "עבירות סדר ציבורי בנסיבות מחמירות" ובכך האדם הזה מהווה "סכנה לדמוקרטיה". כלומר, כדי להצדיק שימוש בזוי ברוגלה המושתלת בטלפון של אזרח טוענים שזה לטובת הדמוקרטיה.
קצין המשטרה מסר לחוקרים את מספר הטלפון של ה"יעד", ואחר כך הטלפון של אותו אדם הודבק מרחוק בפגסוס של NSO. מאותו רגע הטלפון היה "שקוף" לחוקרים, שיכלו לראות כל פעולה שמתבצעת בו ולהאזין לכל שיחה שמתנהלת דרכו. בחויבת הסיגינט המשטרתית מועסק מאזין און־ליין, שמחובר באוזניות ועוקב אחר התראות, שיחות נכנסות, מיילים וכיוצא בזה, בזמן אמת. בנוסף שוטר מאזין אוף־ליין ונובר בהיסטוריה שמצויה על הטלפון.
במקרה של אותו אדם, ההשתלטות על הטלפון שלו אפשרה לחוקרים לגלות שהוא משתמש באפליקציית "גריינדר", המציעה שירותי היכרויות בין גברים. המידע הזה הוכנס למצגת, שהוצגה לאחר השלמת האיסוף לקצין המ"מ. באותה מצגת נכתב כך: "הולך עם גברים ככל הנראה, בזמן שהוא נשוי – מנוף לחקירה, להכין חיסיון, להגיד ליחידה להכין צו האזנות".
כך, בזמן שהמשטרה מנסה לטעון לאחר חשיפות "כלכליסט" כי "אזרחים תמימים" אינם נעקבים, וכי הפעילות נעשית "לפי צו", המקרים הקונקרטיים שבידינו מלמדים על ההיפך הגמור. כאילו מדובר ברוסיה הסובייטית, אזרח ישראלי שכל חטאו היה פעילות מחאה הפך בן לילה ליעד מודיעיני, הושג עליו מידע אינטימי באמצעים לא כשרים, והמידע הזה נשמר כדי שישמש "מנוף לחקירה", לשון המשטרה עצמה. בהמשך, כדי להשלים את המהלך, פעלה המשטרה להוציא "חיסיון" ולמנוע חשיפה של דרך הפעולה, ולבקש "צו האזנות" שיכשיר אותה בדיעבד.
וביחידת הסייבר סיגינט לא עצרו כאן. אחרי שקראו את ההתכתבויות של אותו אדם עם גברים אחרים באפליקציית "גריינדר", החוקרים מסרו ליחידת עיקוב מחוזית מידע על מועדי פגישות שלו עם אותם אנשים, על מנת שיעקבו אחריו בשטח.
חשוב לשוב ולהדגיש מול הדיסאינפורמציה והמידע החלקי שמפיצה המשטרה: המעקב באמצעות פגסוס אחרי אזרחים נעשה, בין היתר, בשלב איסוף המודיעין. כלומר לפני שנפתחה חקירה סמויה, שרק במסגרתה פונים לבית המשפט ומבקשים צווי האזנות סתר – ככל שיש מידע שמצריך זאת.
שיטת הפעולה הזאת מבוססת במידה לא מעטה על שיטות הפעולה של יחידת המודיעין הצה"לית 8200, שבוגרים רבים שלה הובאו לסיגינט המשטרתית – בעיקר תחת המפכ"ל יוצא השב"כ רוני אלשיך. החוקרים הללו, מומחי מחשוב שצמחו בצבא ורגילים לפעול נגד גורמים עוינים, לא בהכרח הפנימו את המגבלות שחלות במדינה דמוקרטית על חוקרי משטרה.
שרשרת ההפעלה המשטרתית גם לא מבטיחה שהמגבלות החוקיות יישמרו. הפגסוס מותקנת על מחשב בעמדת עבודה בחדר נעול עם קוד כניסה במשרדי חטיבת סיגינט בירושלים. ההוראה להביא מידע מודיעיני על יעד מגיעה מחוליה גבוהה בשרשרת הפיקוד לראש מחלקת טכנולוגיות, ומשם יורדת לקצין מ"מ. הוא מכנס את הצוות, מספק את מספר הטלפון של היעד והסבר כללי לסיבות השימוש בכלי המעקב הזה. כאן מסתיים ה"דיון" במהות הפעולה.
בשלב זה פותחים קובץ מחשב עם שם היעד, וימים ספורים אחר כך מתקבל שיקוף של הטלפון. אנליסטים/מאזינים עובדים בשלוש משמרות, 24/7, על ניתוח החומרים שמתקבלים (לרוב מדובר בכמה יעדים במקביל).
בחלוף כשבוע נערכת ישיבה שלקראתה מדפיסים מצגת עם פרופיל של היעד ונקודות החולשה שלו. אם מחליטים שאין ממצאים להעביר ליחידה החוקרת, החומרים נשמרים ב"קלסר מטרה": תיקיה פיזית או קובץ מחשב. המידע הזה נשמר. אם מחליטים להעביר מידע ליחידה חוקרת, מציינים האם נדרש – בדיעבד – צו להאזנת סתר.
חשוב להבין: מי שפונה לביהמ"ש לבקש צווי האזנה היא היחידה החוקרת, לא חטיבת סיגינט שביצעה את הפריצה. הבקשה נעשית על בסיס המידע שהושג בפריצה, בלי צו מראש. החוקרים המבקשים את הצו לא יודעים מה מקורו, משום שהושג ב"אמצעים טכנולוגיים".
ממשטרת ישראל נמסר: "רצף האירועים המתוארים אינם מוכרים למשטרה וניכר כי יש אינטרס להחסיר פרטים שלא מאפשרים בדיקה מעמיקה. ככל שיועברו פרטים נוספים נוכל לבדוק את המקרה ביסודיות. נדגיש כי אין בסיס לטענות העולות בפרסומים, כל פעילות המשטרה בתחום זה הינה על פי דין, על בסיס צווי בית משפט ונוהלי עבודה מוקפדים. בתחום זה קיימות מערכות פיקוח ובקרה מוגברות בתוך הארגון ומחוץ לו. צר לנו על הניסיון לגרום נזק לפעילות המשטרה ללא בסיס. משטרת ישראל תמשיך לפעול בנחישות לאכיפת החוק".
ממשרד המשפטים נמסר: "המקרה המתואר לא מוכר לנו. נהלי הפקה של תוצרי האזנת סתר לתקשורת בין מחשבים אושרו על ידי הפרקליטות והמשנה ליועמ״ש. מובן שאין נהלים ספציפיים לחברה/ לתכנה מסוימת. מדובר בנהלים חסויים, ככלל ההפקה מותרת רק כאשר עולה חומר רלוונטי לחקירה ולחשדות (כך עולה גם מפסיקת בית המשפט העליון בנושא)".
עד כאן קטעים מהתחקיר. הרושם הוא שתיבת הפנדורה נפתחה ומכאן המצב רק ישתפר בעיקר בכל הנוגע לקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש משטרתי בחדירה לחייו הפרטיים של האזרח בישראל.
עניין מרכזי
