הלוואי שהאלבום החדש של ביונסה היה מלהיב, מקורי , מקפיץ וזכיר כמו העטיפה הנהדרת שלו, המעוצבת בסגנון ליידי גודיבה. אבל זו לא חוכמה ואני שם לב לעטיפות ואפילו פריק שלהן. פעם עוד אציג את העשירייה שלי מכל הזמנים.
המוזר ביצירה הזו של ביונסה הוא שבשמיעה ראשונה הוא נספג הרבה יותר טוב מאשר בעשירית. כנראה שאנו בעיצומו של עידן חדש שבו הבינה המלאכותית משתלטת על היצירתיות ומעקרת אותה לגמרי. אפילו הקול שלה כבר פחות ביונסה מהעבר.
בכלל, כל מוסיקת המועדונים של פעם המיוצרת עתה נראית ונשמעת היום קלישאתית וסתמית לגמרי . סוג של מוסיקת קונפקציה נוסח תעשיית הטישירטים הנמכרים בכל מקום ושההבדל היחיד ביניהם היא ההדפסה החיצונית. מבחינה זו, למוסיקה הפופולרית יש בעיה. למי יש סבלנות להאזין לשיר של שלוש דקות כשאפילו כשאתה צקוע בפקק אתה יכול לדלג בנגיעת אצבע לשיר הבא הנשמע בדיוק כמו קודמו וכמו זה שמופק ברגע זה מאיזה מחשב אולפני מטופש.
ואם לא די בכך, כבר אין לנו תקליטים או דיסקים, גם הקליפים מתו. נותרו משוגעים כמוני שעוד נותנים תשומת לב לפרטים על העטיפה הווירטואלית.
אגב, זה לא אומר שלא תמצא הדרך לבודד באלבום הזה פה ושם 20 שניות משיר כזה או אחר שיוכלו לשמש רקע לטיקטוקיסטים שיותר ויותר ממירים את הרשת הסינית המודמצת לשורטס של יוטיוב ולחלופה המלהיבה המוצעת בפייסבוק ובאינסטוש.
בקיצור: ביונסה היתה חייבת לעצמה עוד מאמץ קטן אפילו כדי להשאר הביונסה של פעם.
הציון שלנו לאלבום החדש של ביונסה: 7 פלוס. חיכיתי ליותר.
רמי יצהר Rami Yitzhar
עניין מרכזי
