אמריקה, החרדה מהמתרחש בעקבות מהלכי טראמפ המדהימים, שותקת. חוץ מפה ושם תהיות האם בכלל יש היגיון במלחמת הסחר שיצר הנשיא הציבור האמריקאי אינו מתקומם אינו מוחה ומאפשר לטראמפ לעשות כל מה שמתחשק לו ללא הפרעה.
בעיצומם של ימים סוערים בכלכלה האמריקאית ובעולם כולו, כאשר שווקי ההון קורסים, מלחמות הסחר מתלהטות והחשש ממיתון גובר — מפתיע לגלות עד כמה הציבור האמריקאי שקט. לא הפגנות ענק, לא זעקה עממית, אפילו לא מחאה קולנית ברשתות החברתיות. נדמה כאילו הציבור מהנהן באדישות או אף בתמיכה מהוסה למהלכיו של הנשיא טראמפ. כיצד ניתן להסביר את השתיקה הזאת?
1.
תחושת מצור — והתכנסות סביב “המנהיג החזק”
האומה האמריקאית, לפחות מחציתה, חשה מותקפת: מהגרים, סין, אירופה, גלובליזציה, ליברלים “מתנשאים”, תקשורת עוינת. טראמפ הצליח בעקביות לעצב נרטיב של “אמריקה תחילה, כי כולם נגדה”. במצבי איום — גם אם הוא מדומיין — הציבור נוטה להתכנס סביב דמות הנהגה תקיפה, ולא לערער עליה. הדפוס הזה מוכר מתקופות של מלחמה — או מה שמצטייר כך.
2.
התקשורת איבדה את כוחה לשכנע
רבים מהאמריקאים הפסיקו להאמין לתקשורת המסורתית, שנחשבת בעיניהם למוטה, מגויסת ולעיתים אף עוינת. כתוצאה מכך, גם כאשר מדווחים על קריסות כלכליות או תחזיות עגומות — רבים תופסים זאת כהמשך למסע הדה-לגיטימציה נגד טראמפ. השכנוע של “התקשורת” הפך לאפקט הפוך: ככל שהיא מבקרת אותו יותר, תומכיו בטוחים שהוא כנראה עושה משהו נכון.
3.
הבטחות של “סדר חדש”
גם מבין אלו שסובלים מהשלכות כלכליות — יש אמונה מסוימת שהכאוס הנוכחי הוא שלב הכרחי בדרך לעולם הוגן יותר, כזה שבו סין כבר לא תוכל “לגנוב מקומות עבודה”, שבו ארה”ב לא תהיה תלויה באחרים. ההיגיון הוא פשוט: “אם כבר קשה עכשיו, לפחות שזה לטובת העתיד שלנו.”
4.
שחיקת מנגנוני המחאה
אמריקה עברה שנים של מחאות — Black Lives Matter, מחאת נשים, תנועות סביבתיות, מרד הנוער, אנטי-ווקס, מחאות נגד הקורונה. הציבור מותש. האנרגיה הציבורית התפזרה על אינספור מאבקים, מבלי הישג משמעותי שמוכיח את יעילותה. תחושת חוסר האונים מחלחלת: “גם אם נצא לרחובות — מה זה ישנה?”
5.
מציאות כלכלית מתעתעת
למרות הנפילות בבורסה, האבטלה עדיין לא הרקיעה שחקים. הציבור לא מרגיש רעב. רבים טרם חוו על בשרם את ההשלכות של המכסים החדשים. יש בינתיים תחושת יציבות — שמאפשרת לטראמפ לתמרן בלי התנגדות עממית נרחבת.
6.
פוליטיקה של זהות גוברת על אידאולוגיה
לרבים מתומכי טראמפ — עצם העובדה שהוא נלחם עבורם חשובה יותר מהאם הוא מצליח. התחושה היא של ייצוג, של נוכחות, של גאווה לאומית מחודשת. הרציונל הכלכלי מפנה מקום לרגש קולקטיבי עמוק: “סוף סוף יש מי ששם אותנו במרכז.”
שורה תחתונה:
השתיקה של הציבור האמריקאי אינה תוצאה של אדישות, אלא של תמהיל פסיכולוגי, תרבותי ופוליטי מורכב. היא עשויה להתפוגג ביום שבו המחיר האישי ירגיש ממשי — אך עד אז, טראמפ נהנה משקט תעשייתי מדאיג, אך אפקטיבי.
״עניין מרכזי״
