בסוף כל ההצגה באנקורג׳ באלסקה לא רק שלא יצא כלום אלא ששני הנשיאים יצאו דבילים כל אחד בדרכו. זה כמובן לא ימנע מתעשיית הרעל המקומית להציג את המפגש כהצלחה מסחררת כשלמעשה קרה ההיפך הגמור.
טראמפ נאלץ להתייצב בבושת פנים מול המצלמות וסיכם במילים פשוטות: “אין עסקה עד שיש עסקה.” במילים אחרות – דיבורים, חיוכים, שטיח אדום, ומסיבת עיתונאים קצרה בלי שאלות. פוטין הסתפק בהצהרות על “כבוד הדדי” ו“שכנות גיאוגרפית”. אוקראינה? לא קיבלה דבר.
אבל ההיסטוריה לא תזכור את המילים. היא תזכור את הרגע האחד, החריג והבלתי נשכח: ולדימיר פוטין נכנס לאותה לימוזינה עם דונלד טראמפ. לא היה דבר כזה בדיפלומטיה המודרנית. לא ניקסון עם ברז’נייב, לא רייגן עם גורבצ׳וב. יריב אסטרטגי היסטורי עולה על הרכב של נשיא ארצות הברית – וזה כבר סמל עוצמתי יותר מכל נאום.
וזה לא “אות לאמון”. זה פחד טהור. פוטין חי בתחושת איום מתמדת. הוא לא סומך על המטוסים הרוסיים, לא על שיירת הרכבים שלו ולא על מאות שומרי הראש שמקיפים אותו. הוא נוהג לנסוע ברכבת משוריינת, יושב מאחורי שולחנות באורך מגרש טניס ומקפיד לבדוק כל כוס תה. באלסקה הוא החליט שהדרך הבטוחה ביותר היא לשבת דווקא ליד טראמפ, בתוך “הביסט” – הלימוזינה הנשיאותית האמריקנית, תחת אחריות השירות החשאי של ארצות הברית. הצאר הגדול חיפש מקלט אצל האויב המושבע.
לטראמפ זו הייתה מתנה. מה שלא השיג במסמכים או בהסכמים – קיבל בתמונה אחת ששווה זהב: פוטין מתיישב לצידו, תחת חסותו. פוליטית, זה מספיק לו כדי למכור לאמריקנים: “אני היחיד שמסוגל להושיב את פוטין לידי.”
וכך נרשמה פסגת אלסקה בהיסטוריה: בלי פריצת דרך, בלי הסכם, אבל עם תמונה אחת בלתי נשכחת. המלחמה נמשכת, אוקראינה נשארת לבד, ופוטין מוכיח שוב – לא רק שהוא מבודד בעולם, הוא מבודד גם בתוך הראש של עצמו.
הדבר היחיד שפוטין אולי השיג הוא אורכה מפני הטלת סנקציות חמורות נוספות שעלולים למוטט כבר בקרוב את הכלכלה הרוסית הגוססת. פוטין כבר מבין מה שמוסתר מהעם הרוסי: הפלישה החפוזה לאוקראינה היתה טעות נוראה.
טראמפ עוד לא מבין שמשחקי הכוח המטופשים שלו מסכנים את ארצות הברית באופן חסר תקדים העולם למד את לקחי ההצגה המבישה שעשה שעשה לזלנסקי בבית הלבן מאז אף אחד לא מתעסק איתו ולהיפך מתעב אותו ומזלזל בו.
״עניין מרכזי״
