ישראל מקדמת בברכה את החלטת נשיא לבנון, שהיה בעבר מפקד הצבא של שכנתנו הצפונית, לפרק את ארגון הטרור חיזבאללה מנשקו עד סוף שנה זו. ישראל מסייעת לתהליך באמצעים צבאיים בעיקר נוכח התנגדות חיזבאללה לוותר על הנשק ללא קרב.
זו הסיבה העיקרית שצה״ל שומר על נוכחות צבאית בתוככי לבנון ומבצע פעולות מהאוויר ומהקרקע במטרה לקעקע את יסודות האחיזה הצבאית שעוד נותרה לארגון הטרור השיעי בלבנון.
מועצת השרים של לבנון אישרה את יעדי התוכנית האמריקנית לפירוק חיזבאללה מנשקו עד 31 בדצמבר 2025, והורתה לצבא לבנון (LAF) להכין תוכנית ביצועית להעברת כל הנשק לסמכות המדינה. ההחלטה מעגנת לוח זמנים ומנגנון פיקוח בינלאומי לדיסמנטל של אמצעי הלחימה הכבדים — טילים, כטב״מים וארטילריה — לצד החלת מונופול המדינה על נשק, כהצהרת מדיניות רשמית.
מה בדיוק אושר? לפי סדר היום שהגיע לידי רויטרס, הקבינט אישר את ה״יעדים״ של התוכנית: פירוק הדרגתי עד סוף 2025; פריסת צבא לבנון במוקדי גבול ושטחי מפתח; פתיחת מסלול חילופי שבויים בעקיפין; והתקדמות בדמארקציית הגבולות עם ישראל ועם סוריה — צעד קריטי לסגירת נתיבי הברחה היסטוריים. חשוב: מדובר באישור יעדים ולא בכל פרטי המנגנון, שממשיכים להתגבש.
הצעד הלבנוני קיבל היום (25 באוגוסט) גיבוי פומבי מירושלים: לשכת ראש הממשלה בירכה על ההחלטה, והודיעה שישראל מוכנה לצעדים הדדיים — כולל צמצום הדרגתי של נוכחות צה״ל, בתיאום עם וושינגטון — אם יתחיל תהליך ממשי של פירוק הנשק. גם בסיקור הבינלאומי הובהר כי ישראל מציבה את הדה-מיליטריזציה של חיזבאללה כתנאי לנסיגה.
במקביל הודיעה ארצות הברית, לבקשת ישראל, על אי. ארכת המנדט של יוניפ״יל – הוא כוח האו״ם הממונה על קיום החלטה 1701 של מועצת הביטחון שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה. ישראל טוענת זה שנים שכוח האו״ם הפועל בלבנון אינו מצליח למלא את משימותיו ובעצם בשל כך ובגלל חולשת צבא לבנון הפכה המדינה כולה הפקר ונזנחה בלעדית לטובת פעילות חיזבאללה.
לבנון מוכיחה כי היא נרתמת למנוע את התאוששות חיזבאללה אחרי שצה״ל ריסק אותו וחיסל את מנהיגיו ובכירי צבאו במהלך המלחמה הנוכחית.
החוליה האמריקנית: השליח הבכיר תומס בראק, שמוביל את המהלך, נפגש אתמול עם נתניהו ועם בכירים ישראלים, וביקש צעדי הדדיות ישראליים מקבילים לתוכנית שאושרה בביירות. לפי רויטרס ואל־ג׳זירה, ההצעה שבראק מקדם כוללת לא רק את פירוק חיזבאללה עד סוף השנה, אלא גם סיום תקיפות ישראליות בלבנון ונסיגה מחמש עמדות קבע בדרום — כחלק מחבילת צעדים מתואמת.
עמדת הנשיאות בביירות: נשיא לבנון ג׳וזף עאון — שנבחר בינואר — הצהיר בפומבי כי ״רק למדינה הזכות לשאת נשק״, מסר שהועבר גם למשלחת איראנית בכירה שביקרה בביירות באמצע אוגוסט. בכך הוא מסמן קו נשיאותי רשמי של דה-מיליטריזציה מחוץ למסגרת המדינה.
חיזבאללה: ״לא נפרק״ — בינתיים. הארגון משדר התנגדות לתהליך, ודורש תחילה נסיגה ישראלית מלאה מעמדות בדרום וסיום התקיפות. זהו צוואר הבקבוק המיידי ביישום: ממשלה שמאשרת יעדים, צבא שאמור ליישם, וארגון חמוש שמסמן קו אדום.
הקשר הסורי — סגירת הברז האיראני: מאז הדחת בשאר אסד בדצמבר 2024 ועלייתו של אחמד אל-שרעא לשלטון, דמשק החדשה פועלת לפרק את רשתות ההברחה של איראן וחיזבאללה בשטח סוריה. תחקירים ועדכונים בוושינגטון פוסט מתארים מהלכי דיכוי של נתיבי נשק, מזומן וסמים, וצעדים להידוק השליטה לאורך הגבול הלבנוני-סורי; בנוסף, ביירות ודמשק קיימו באביב שיחות ישירות על תיאום גבולות ומאבק בהברחות. זהו שינוי עומק: במקום ציר דמשק-טהראן שמזין את חיזבאללה, מוקם מנגנון לבנוני-סורי שמנסה לייבש את הזרימה.
השטח מבעבע: גבול לבנון-סוריה ידע השנה חיכוכים אלימים סביב נתיבי הברחה היסטוריים. לצד שיתופי פעולה ביטחוניים נקודתיים, תועדו התלקחויות שדרשו תיווך ולהטלת משטר מניעה הדוק יותר — עדות לכך שהמהלך ימומש רק אם שתי המדינות יתמידו בסגירת הצירים.
מה קורה מכאן — קווי היישום בפועל
• פירוק הדרג הכבד: לפי ההצעה האמריקנית, הדגש הראשון הוא ניטרול האמצעים המשני־מאזן — טילים/כטב״מים — בליווי פיקוח בינלאומי. זהו מבחן האמון המרכזי.
• גבולות וסיכול הברחות: דמארקציה, מיסוד נקודות מעבר, ופיקוח משותף לביירות-דמשק. ללא זה, תחליפים לנתיבים הישנים יופעלו מהר מאוד.
• חזית דיפלומטית מול טהראן: ביקור עלי לאריג׳אני בביירות המחיש שטהראן לא מוותרת בקלות. לחץ אמריקני-אירופי רציף יידרש כדי לצמצם חסויות ועוקפים.
הכלכלה דוחפת, הפוליטיקה בולמת: לבנון זקוקה ליציאה מחובות, לשיקום תשתיות ולחידוש סיוע בינלאומי. ארה״ב והמערב רומזים — פירוק הנשק הוא מפתח לפתיחת ברזים. מנגד, האינטרסים הפנים-לבנוניים (שיעיים-סונים-נוצרים) והאחיזות הכלכליות של חיזבאללה ינסו לטרפד.
סיכון ההסלמה הפנימית: נשיא לבנון עצמו כבר אותת שהפירוק צריך להיעשות בדיאלוג ולא בכוח — כדי לא לשבור את המרקם האזרחי. פירוק בכפייה עלול להצית עימותים ברחוב השיעי ולגרור קיטוב — תרחיש שמרתיע את ביירות לא פחות מאת ירושלים.
ומה בצד הישראלי? לשכת רה״מ הציבה היום מסגרת: אם ה-LAF יתחיל לנקוט בצעדים אופרטיביים ומדידים לפירוק — ישראל תפעל בצעדים הדדיים ותשקול צמצום נוכחות, בתיאום אמריקני. האיתותים מוושינגטון ומבירות אירופה: יש חלון הזדמנויות — אבל הוא תלוי במעשים, לא בהצהרות.
השורה התחתונה — דרמה אזורית עם שעון מתקתק: לבנון שמה יעד על הקיר, ישראל משיבה ב״אוקיי — תראו ביצוע״, ודמשק החדשה עסוקה בחסימת הברזים של טהראן. אם עד דצמבר 2025 נראה פירוק אמיתי של האמל״ח הכבד וחסימת צירי ההברחה, המזרח התיכון יתעורר לבוקר אחר. ואם לא? הרכבת תחזור באותו קו ישן — רק מהר יותר ועם פחות בלמים.
״עניין מרכזי״
