הכישלון של טראמפ לסיים את מלחמת אוקראינה מאפשר לאמריקה להתיש את פוטין כלכלית וצבאית
ככל שחולפות היממות מתבררת האמת הלא נעימה: היוזמות האמריקניות לא רק שאינן מתקדמות אלא אף מניבות תוצאה הפוכה – הסלמה בקרבות, יותר קורבנות, עוד נזקים ופגיעה מתמשכת בתשתיות ובמרכזים אזרחיים. הקרמלין נותר עיקש, אוקראינה מסרבת להיכנע, והמערב כולו מוצא את עצמו במצב חדש – שבו ארה״ב לא באמת ממהרת להביא לסיום הקרבות אלא דווקא מנצלת את המלחמה כדי לשחוק את רוסיה צבאית וכלכלית.
מתקפות והגנות – המצב בשטח
ביממה האחרונה שוב נרשמו התקפות קשות:
- בעיר זפוריז’יה נהרגו שני אזרחים ועשרות נפצעו בהפצצות ורחפנים רוסיים על בנייני מגורים.
- בצפון-מזרח, באזור קופיאנסק, דיווחו האוקראינים כי כוחות רוסים חפרו וזרמו דרך צינורות גז ומים תת-קרקעיים – טקטיקה יוצאת דופן שהופעלה כדי להחדיר ציוד וחיילים. בתגובה הציפו האוקראינים את המנהרות.
- במקביל, קיבלה רוסיה מכה כואבת כאשר רחפנים אוקראיניים פגעו בבתי זיקוק ומסופי נפט בשטח רוסיה, מהלך שמאיים על יציבות תעשיית האנרגיה הרוסית.
זלנסקי עצמו פנה לאירופה בקריאה נואשת: “הגיע הזמן להקים מערכת הגנה אווירית כלל-אירופית. זו אינה מלחמה מקומית – זו מלחמה על עתיד היבשת.”
יוזמת טראמפ: הרבה דיבורים, תוצאה הפוכה
נשיא ארה״ב טראמפ ניסה להציג את עצמו כמי שמסוגל להביא שלום. הצעתו: ליזום משלוחי נשק חדשים לאוקראינה, אך הפעם במימון חלקי של בעלות ברית ולא על חשבון הקופה האמריקנית. המסגרת הזו, המכונה Prioritized Ukraine Requirements List (PURL), נועדה להראות כי וושינגטון מחפשת פתרונות יצירתיים.
בפועל, היוזמה תרמה להחרפת הקרבות:
- אוקראינה רואה בה אור ירוק להמשיך בלחימה ולא לוותר על שטחים.
- רוסיה מתייחסת אליה כהוכחה לכך שאין כוונה מערבית לשלום אלא להמשך הסלמה.
- באירופה נשמעות הסתייגויות קשות – הן מהאופן שבו טראמפ מנהל את המהלך והן מהתוצאה בפועל: יותר הרס ופחות סיכוי למשא ומתן.
הצד הרוסי: לא נכנעים ולא מוותרים
הקרמלין משדר לעולם מסר כפול: מצד אחד “אנחנו פתוחים לשיחות שלום”, מצד שני התנאים שמציב פוטין אינם מאפשרים מו״מ אמיתי. מוסקבה דורשת:
- הכרה בינלאומית בשטחים שכבר סופחו.
- התחייבות אוקראינית לא להצטרף לנאט״ו.
- צמצום דרמטי של הסיוע הצבאי המערבי לקייב.
פסקוב, דובר הקרמלין, האשים לאחרונה את האיחוד האירופי כי הוא “מעכב את השיחות”. דמיטרי מדבדב לעג ל”אולטימטומים התיאטרליים של טראמפ” וטען כי ההצעות האמריקניות אינן אלא הצגות תקשורתיות.
במקביל, רוסיה מציגה תקציב “זמני מלחמה” לשנת 2026 – רובו מיועד לצבא ולביטחון, תוך ניסיון לשמר גם רשת ביטחון חברתית פנימית.
אירופה קרועה בין פחדים לאינטרסים
האיחוד האירופי מוצא עצמו בין הפטיש לסדן:
- מצד אחד, מחויבות לאוקראינה ולשמירה על הגבולות המזרחיים של היבשת.
- מצד שני, פחד מהסלמה שתגרור את נאט״ו לעימות ישיר עם רוסיה.
- כלכלות רבות סובלות ממחירי אנרגיה גבוהים, אינפלציה ותלות בתמיכה אמריקנית.
ברחובות ברלין, פריז ומדריד נרשמות הפגנות הקוראות לסיום המלחמה, אך הממשלות חוששות להיראות כמי שמפקירות את קייב. בבריסל מזהירים: “אם אוקראינה תיפול – מחר זה יכול להיות פולין או ליטא.”
לכן, אירופה משחקת משחק כפול – שולחת נשק, מציבה סנקציות, אך גם מנסה לפעול בזהירות שלא לחצות קווים אדומים שיגררו אותה למלחמה ישירה.
אמריקה לא ממהרת לעצור – להפך
מהצד האמריקני ניכר כי הכישלון של טראמפ להביא לפריצת דרך איננו בהכרח הפסד אסטרטגי. להיפך: ההסלמה משרתת יעד מרכזי – התשה שיטתית של פוטין.
- הצבא הרוסי נשחק באבדות כבדות, גם בנפש וגם בציוד.
- הסנקציות הכלכליות, גם אם חלקית נעקפות, ממשיכות לפגוע בכלכלה הרוסית ולהרחיק השקעות זרות.
- תעשיית הנפט, מקור החיים הכלכלי של הקרמלין, נמצאת תחת מתקפות ישירות של רחפנים אוקראיניים.
במערכת הביטחון האמריקנית רואים בכך רווח כפול: רוסיה מוחלשת, ואירופה מתקרבת עוד יותר לחסות האמריקנית הביטחונית.
הסיכוי לשלום – רחוק מתמיד
השורה התחתונה ברורה: היוזמות האמריקניות לא רק שלא מקרבות את קץ המלחמה אלא אף מגבירות את עוצמתה. הקרמלין לא מתכוון להוריד פרופיל כל עוד לא נרשמת כניעה ברורה של קייב, והמערב לא מוכן להפקיר את אוקראינה.
כך, במקום שלום מהיר, קיבלנו מציאות חדשה: מלחמת התשה ארוכה, שבה טראמפ אולי נכשל כמתווך שלום – אך אמריקה מוצאת עצמה מנצחת בשדה האסטרטגי, בעוד אירופה משלמת את המחיר הכלכלי, והאוקראינים והרוסים שופכים את הדם.
ובינתיים, נתניהו מנצל עד תום את חולשתו של טראמפ וכישלונותיו הרצופים בכל הזירות שבהן הבטיח שינוי יסודי ומהיר. הנשיא האמריקני אינו מסוגל עוד להפעיל לחץ פוליטי ומדיני ביעילות ומנגד הוא נאלץ להעניק גיבוי לכיבוש עזה חרף העובדה שרוב מוחץ של האמריקנים מתנגדים לכך שלא לדבר על הטענה העולמית והבידוד המדיני המתגבר על ישראל.
מאות אלפי גורשו מהעיר עזה, חיל האוויר מפיל בתים רבי קומות וחוץ מזה אין בינתיים שום הישג צבאי או אסטרטגי. סתם חרבו דרבו ישראלי שאינו מוביל לשום דבר, בינתיים לפחות.
רמי יצהר Rami Yitzhar
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
www.news-israel.net
