״נירנברג״ הסרט המדהים של השנה שאינך רוצה להפסיד וצפייה אחת לא מספיקה כדי לקלוט את עומקה של החוויה

אמש היתה הקרנת הבכורה העולמית של הסרט, כולל בישראל. מדובר בחוויה יוצאת דופן ולא בטוח שצפייה אחת תספיק לקלוט את מלוא עומקה של היצירה שבעינינו צריכה להתמודד על פרס האוסקר. זו הביקורת שלנו.א  🎬 נירנברג (2025) – דרמה היסטורית על גבול השיגעון והצדק

בכיכובם של ראמי מאלק וראסל קרואו

העלילה בקצרה

הסרט “Nuremberg” מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מתמקד בדמותו של ד״ר דאגלס קלי (Rami Malek) – פסיכיאטר אמריקאי צעיר ונחוש שנשלח לבדוק את מצבו הנפשי של אחד הפושעים הגדולים בתולדות האנושות: הרמן גרינג (Russell Crowe), בכיר הרייך השלישי וסגנו של היטלר בפועל בשנים האחרונות של המשטר.

היחסים בין קלי לגרינג הופכים בהדרגה לקרב מוחות פסיכולוגי מצמרר – מצד אחד המדען הרציונלי שמנסה להבין את מקור הרשע, ומנגד התועמלן הכריזמטי, המניפולטיבי והחולה בנפשו, שמנסה להפוך את החוקר לנשלט.

במהלך הסרט קלי מגלה שהשאלה האמיתית אינה “האם גרינג שפוי”, אלא מה בכלל המשמעות של שפיות בתוך עולם שבו הרצח ההמוני הפך לשיטה ממוסדת.

⚖️ ההקשר ההיסטורי

הסרט מתרחש ב-1945–1946, בזמן משפטי נירנברג, שבהם נשפטו בכירי המשטר הנאצי על פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ופשעי שלום.

גרינג, ראש הלופטוואפה ומי שהיה יורשו המיועד של היטלר, נחשב לאחד הנאשמים המרכזיים. הוא הצליח להפוך את אולם המשפט לזירה רטורית — ניסה להציג עצמו כגיבור גרמני שנאבק על עמו.

ד״ר קלי, ששירת בצבא האמריקאי, קיבל הוראה לבחון את מצבו הפסיכיאטרי של גרינג ושל יתר הנאשמים, כדי לקבוע האם הם כשירים לעמוד לדין. אך ככל שהראיונות התקדמו, קלי החל לפתח אובססיה מקצועית ומוסרית כלפי האיש שבחן – ואפילו רמץ של הערכה לאינטליגנציה שלו.

הגבול בין חקירה מדעית להבנה אנושית מטשטש – עד לרגע שבו קלי נאלץ לשאול את עצמו האם הוא חוקר את הרשע או נמשך אליו.

🧠 קרב המוחות: קלי מול גרינג

זו ליבת הסרט.

ראסל קרואו מגלם את גרינג לא כקריקטורה של רוע, אלא כטיפוס רב־שכבות – רהוט, ערמומי, בעל חוש הומור ציני וכוח שכנוע כמעט היפנוטי.

ראמי מאלק, מנגד, משחק פסיכיאטר אינטליגנטי אך שביר, הנקרע בין חובתו למדע לבין השאלה הקיומית:

כיצד אדם רגיל, משכיל ותרבותי, יכול להיות שותף להשמדת עמים שלמים?

השיחות ביניהם הן לב ליבו של הסרט – כמו דיאלוגים בין מטפל למטופל, או בין שופט לנאשם, אך גם בין שני צדדים של אותו מוח אנושי.

ככל שהסיפור מתקדם, מתבהר כי החוליים הפסיכולוגיים של גרינג משקפים את אלה של חברה שלמה – גרמניה שאיבדה את מצפונה ונכנעה לשיגעון אידיאולוגי קולקטיבי.

🎭 משחק, בימוי וצילום

הבמאי ג’יימס ונדרבילט (שחתום על Zodiac ו-Truth) מציג יצירה מהודקת, אינטליגנטית ומצולמת באסתטיקה אפלה של מסדרונות, תאים ואולמות דין כבדים.

האור הקר חותך את הפנים של הדמויות כאילו מדובר בניתוח מוחי של האנושות עצמה.

קרואו מבריק בתפקיד שמזכיר את ימיו הגדולים ב-Gladiator — הפעם לא לוחם בזירה אלא לוחם של מילים.

מאלק (שזכה באוסקר על Bohemian Rhapsody) מצליח להעניק לדמותו עומק רגשי אמיתי – הוא מתחיל כחוקר קר, אך נסדק מבפנים כשניצב מול מבטו של הרוע האנושי.

🕰️ הדיוק ההיסטורי

רוב הסצנות מבוססות על ספרו של ההיסטוריון ג’ק אל־האי:

“The Nazi and the Psychiatrist”, המתאר את ראיונותיו של קלי עם גרינג בזמן אמת.

גם הסוף תואם למציאות: גרינג אכן הצליח להתאבד בכלא נירנברג באמצעות כמוסת ציאניד שעות לפני שהוצא להורג בתלייה.

קלי עצמו התאבד שנים אחר כך – ייתכן כי המפגש עם הרשע השאיר בו צלקת נפשית שלא החלימה לעולם.

💀 המסר

הסרט אינו עוסק רק בעבר. הוא שואל שאלה מודרנית ומטלטלת:

“אם היינו נולדים שם, בתקופה ההיא – האם היינו מסוגלים להיות אחרים מהם?”

זו אינה דרמת בית משפט בלבד, אלא חקירה פסיכולוגית של היכולת האנושית להתנתק מהמוסר בשם סדר, ציות ופרנויה לאומית.

⭐ סיכום ביקורתי

• יתרונות: משחק עילאי, עומק פסיכולוגי, דיאלוגים חדים כתער, רלוונטיות עכשווית.
• חולשות: לעיתים איטי מדי, פסקני מוסרית, דורש ידע מוקדם . בקיצור, קרא על משפט נירנברג בוויקיפדיה לפני הסרט ותחשוב מה צפוי לראשי המדינה בעתיד….

🧩 משפט הסיום של הסרט

“הרוע איננו מפלצת. הוא רק אדם שמאמין שהוא צודק.”

הציון שלנו – 9.2 בסולם ״עניין מרכזי״

״עניין מרכזי״

חדשות וסקופים מאז 1999