תחקיר מיוחד: לילה בוער בבאר־שבע: מאחורי ההחלטה הדרמטית להפוך את הנגב לזירת לוחמה – התחקיר המלא.
איך תשעה בניינים עלו באש כמעט בו־זמנית, מדוע ירושלים שיגרה כוחות עילית לנגב, ומי הם הגורמים שמנסים לאתגר את ריבונות המדינה? מסע לעומק הדרו
00:34 לפנות בוקר.
מנורה ריצדה בלוח השליטה של תחנת הכיבוי בבאר־שבע.
"בניין בוער ברחוב העלייה."
עוד לא חלפו ארבע דקות, והגיעה קריאה שנייה — "עשן כבד ברחוב הרב עוזיאל."
דקה נוספת — "להבות בלובי ברחוב טבנקין."
איף, מפעיל המוקד, מתאר זאת כך:
“זה היה כאילו מישהו מדליק אותנו מרחוק. כל פעם בניין אחר. לא הספקנו לנשום.”
עד 02:15 כבר היו תשעה בניינים בוערים.
תינוק בן שנה חולץ מהקומה השלישית בידי לוחם אש שחזר לאחר מכן להתעלף משאיפת עשן.
אישה בת 80 פונתה מהמרפסת כשהיא חובקת חתול, מסרבת לרדת עד שיוודא שהחתול יוצא איתה.
בקבוצת הווטסאפ הפנימית של הכבאים הופיע משפט אחד שהפך לסמל של אותו לילה:
“זה לא מקרי. משהו פה קורה.”
בכל אחת מהזירות הופיעה תבנית שחזרה על עצמה:
הצתות בלובאים, בארונות חשמל ובמקלטים.
עשן היתמר מלמטה כלפי מעלה, בדיוק בנקודה שמייצרת חסימה לדיירים — ומכריחה אותם לסיוע חיצוני.
חוקר דליקות בכיר לשעבר אומר לנו:
“כשאתה רואה שלושה מוקדים שונים בבניינים שונים, בלילה אחד — זה כבר שיטה. זה לא עבריין בודד, זה ארגון.”
האם זה קשור לצעדים שהמדינה עמדה להשיק באותו יום?
ככל שהעמקנו, התמונה נראתה פחות מקרה — ויותר איתות.
מאחורי התפאורה האזרחית של באר־שבע מסתתרת מציאות עמוקה הרבה יותר.
על פי גורמי מודיעין ומשטרה, המרחב מדרום לעיר מחולק כיום בפועל לאזורי שליטה של מספר חמולות גדולות. הן מנהלות:
מערכי רכב משוריינים מאולתרים
סדנאות נשק
קווי הברחה קבועים
מנגנוני משמעת פנימיים
קשרים עם גורמים פליליים ביו״ש ובירדן
מערכות התרעה ומכ"ם אנושיות
גורם מודיעיני אומר:
“בנגב יש כיום ארגונים חזקים יותר מתחנת משטרה. לא אחד — כמה.”
הנתון שהפך לסמל:
כ־100,000 כלי נשק בלתי־חוקיים מסתובבים בנגב.
זהו מספר שלא משאיר מקום לשאלות.
זה כבר לא “פשיעה”.
זה איום אסטרטגי.
בשעה 20:10 באותו ערב — שעות לפני השריפות — נערכה פגישה קצרה במשרד לביטחון לאומי בירושלים.
על השולחן נפרשה מפה גדולה של הנגב: ירי, הברחות, סכסוכי חמולות, פריצות חמושות, נתיבי הברחה.
שם, בחדר סגור, התקבלה החלטה דרמטית:
הכנסת כוחות ימ״מ, יחידות מסתערבים, מערכי מודיעין ויכולות איסוף מתקדמות לפעילות עומק בתוך הפזורה.
גורם שנכח בפגישה מספר לנו:
“כל אחד הבין שאין יותר משחקים. זה לא מבצע — זו מערכה. ומישהו אמר: ‘השב״כ יגיע. מוקדם או מאוחר — זה יקרה’.”
במילים אחרות:
המדינה החליטה שמתייחסים לפשיעה בדרום כמו שמתייחסים לטרור.
לוחם ימ״מ ותיק אומר לנו משהו שנחרט:
“בשטחי אויב אתה יודע מי היעד. פה אתה נכנס לכפר אזרחי, רואה ילדים, נשים — ולצדם עבריינים חמושים כמו חוליה צבאית. אין זירה קשה מזו.”
לוחמי מסתערבים מתארים מציאות שבה גבר חמוש ברובה “קרלו” עומד עם הילד שלו ביד השנייה.
המצבים האלה הופכים כל פעולה רפואית, לוגיסטית או מבצעית — למלכודת מוסרית.
בשטח, כבר עכשיו מתרחש מבצע שקט.
הוא אינו נקרא בשם רשמי, אבל כמה כוחות מכנים אותו “חותם ראשון”.
בפועל הוא כולל:
חדירות סמיות לבתים של גורמי פשיעה בכירה
מעקבים רב־שכבתיים
פריסת תצפיות שלא הוצבו בדרום מאז האינתיפאדה השנייה
איסוף מודיעין שמבוסס על כלים ששימשו בעבר נגד תשתיות טרור
מניעת ירי על ידי צלפים באזורים רגישים
הקמת נקודות שיטור בתוך מרכזי פזורה, לראשונה זה עשורים
גורם בכיר בשטח אומר:
“זה לא עוד פעילות. המדינה נכנסה לנגב באמת.”
המציאות בצד השני מורכבת פי כמה.
רבים מתושבי הפזורה — כ־300 אלף אזרחים — מרגישים שהם בין הפטיש לסדן.
צעיר מתל שבע מספר:
“אנחנו הראשונים שחוטפים מהחמולות החמושות. אבל ברגע שנכנס ימ״מ — מי יבדיל בין מי שעבריין למי שלא?”
מנהיג קהילתי בכיר באזור חורה אומר:
“המדינה נזכרה בנו רק כשהמצב התפוצץ. עכשיו היא שולחת לוחמי עלית ולא עובדים סוציאליים. זה לא יביא שקט.”
החשש הגדול:
הכנסת כוחות לוחמה לפזורה עלולה לייצר חיכוך — שחלקו יופנה כלפי תושבים חפים מפשע.
—
האם השריפות היו חלק מהתגובה לכניסת הכוחות?
מקור משטרתי אומר לנו:
“גם אם אין הוכחה ישירה — יש ריח של איתות. זה היה ערב הכניסה. זה לא צירוף מקרים.”
ניתוח של קציני מודיעין מצביע על האפשרות שזה היה ניסיון:
למשוך כוחות חירום
לייצר עומס
לתת תחושת כוח פנימית
לסמן למדינה: “אנחנו כאן, ואנחנו מגיבים”
לא בטוח שנדע מי הדליק — אבל למערכות מקצועיות ברור מה המסר.
—
כאן נכנסת השאלה הרגישה ביותר:
מה יקרה אם השב״כ ייכנס?
לפי כל גורם מקצועי — זהו תקדים היסטורי.
מבחינה משפטית:
אין לשב״כ סמכות מובנית לפעילות פלילית אזרחית.
יהיה צורך לחוקק מחדש, לייצר מסגרת משפטית, להגדיר מחדש זכויות עצורים, חיפוש, מעקב.
מבחינה ציבורית:
ביקורת, עתירות, מחאות.
מבחינה מבצעית:
יכולות שלא הופעלו מעולם בתוך אזרחים ישראלים.
גורם בכיר במערכת הביטחון אומר:
“הנגב נמצא היום במקום שהגדה הייתה בו בשנות ה־90. זה עלול להיגמר במבצע מלא, אם לא יטופל בחכמה.”
—
מה יקרה בשנה הקרובה?
תסריט שמופיע על שולחן ראש אגף המבצעים כולל:
המשך הגדלת הכוחות.
תגובת נגד מהפשע המאורגן.
תגובת נגד מהחברה האזרחית.
שינויים עמוקים בשטח, כולל תחנות חדשות, חסימות, מוקדי שליטה.
סיכון ממשי לפגיעה בכוח מסתערבים בתוך מרקם אזרחי.
אחד הקצינים אמר:
“זה רק עניין של זמן עד שיהיה עימות. אנחנו עושים הכול למנוע אותו — אבל אי אפשר להבטיח.”
—
ובסוף, הכול חוזר לנקודת המוצא:
לילה אחד, תשעה בניינים, להבות שמנופפות את דגל המציאות הפשוטה:
הנגב הגיע לנקודת שבירה.
והמדינה — אולי בפעם הראשונה — בחרה להגיב בעצמה, לא רק לדווח.
ימי ביניים מסתיימים.
מה שמגיע עכשיו הוא עידן חדש — עידן שבו הדרום כבר לא פריפריה, אלא חזית.
חזית שבה ייקבעו יחסי המדינה, ריבונותה, והמשוואה בין ביטחון לבין זכויות אזרח.
הנגב לא יחזור להיות מה שהיה.
ואולי — אומרים חלק מהגורמים הבכירים — זה הזמן שהיה צריך להגיע כבר לפני עשור.
עניין מרכזי
חדשות וסקופים מאז 1999.
