צה״ל מדמם קצינים: משבר האמון, לקחי המלחמה והפחד להפוך לבשר תותחים או נאשמים בפשעי מלחמה
בעוד ערוצים מסוימים, אתרי תעמולה ונאומים חוצבי להבות של אינטרסנטים תאבי מלחמה מציירים מציאות חלופית – בשטח מתרחש משבר שקט, עמוק ומסוכן
רק למי שניזון מערוצים מסוימים, מאתרי תרעלה ומהצהרות לוחמניות של אינטרסנטים תאבי מלחמה נדמה שהכול בסדר: שלא היה מחדל, שקצינים ולוחמים אינם נרדפים בעולם, שבית הדין הבינלאומי בהאג אינו איום ממשי, ושצווי המעצר שכבר הוצאו נגד ראש הממשלה אינם אלא רעש רקע.
אבל בשקט, הרחק מהנאומים ומהסיסמאות, מתרחש בצה״ל תהליך אחר לגמרי.
בפועל, בשטח, קצינים – בעיקר בדרגי הביניים – עושים חשבון נפש אמיתי, אישי ומשפחתי, ודומה שכל מי שיכול – בורח משירות קבע.
המלחמה האחרונה, שטרם הסתיימה; הסירוב העיקש של צעירים חרדים להתגייס; והדוקטרינה של הימין הקיצוני, הרואה במלחמה ניצחית יעד מרכזי – כל אלה הובילו לחשבון נפש נוקב שאפילו הצבא מתקשה לטשטש.
⸻
משבר חמור בצבא הקבע – וזה רק ההתחלה
מדובר כבר כעת, וזו רק תחילת התהליך, במשבר חמור בצבא הקבע. הנתונים שנחשפים ממחישים עד כמה מדובר במשבר עמוק, רוחבי ומסוכן, החוצה דרגות, חילות וגילים – ומגיע לנקודת רתיחה המאיימת על איכות הפיקוד ועל הביטחון הלאומי של ישראל.
הנתון הדרמטי ביותר נוגע ללב פירמידת הפיקוד:
בעבר, על כ־400 תפקידי סגן־אלוף (סא״ל) התמודדו כ־800 קצינים בדרגת רב־סרן (רס״ן). יחס שאפשר תחרות אמיתית, סינון קפדני ובחירה של המפקדים האיכותיים והמתאימים ביותר.
כיום, בעקבות עזיבה המונית של אנשי קבע, המספר הזה צנח לכ־500 בלבד.
המשמעות המעשית ברורה:
כמעט כל מי שמוכן להישאר בצבא הקבע – מתקדם.
המשמעות המבצעית מסוכנת:
ירידה מיידית באיכות הקצונה הבכירה של צה״ל.
⸻
הנתונים שמאחורי המשבר
לפי נתונים שהוצגו בדיונים פנימיים ובכנסת:
• כ־85% מהקצינים אינם מגיעים כלל לדרגת סא״ל, ובוחרים לפרוש לפני כן.
• מאות בקשות פרישה מוקדמות הוגשו בפרק זמן קצר, ובהן קצינים ונגדים בכירים – היקף חריג ביחס לשנים קודמות.
• בקרב קצינים בדרגת רס״ן נרשמה ירידה חדה ברצון להמשיך לשירות קבע ארוך טווח, כאשר שיעור המעוניינים להישאר נמוך משמעותית מהעבר.
• בצה״ל מזהים מחסור הולך וגדל בקצינים בעלי ניסיון מצטבר עמוק, בעיקר בתפקידי מטה ופיקוד מרכזיים.
זהו אינו משבר נקודתי.
זהו שבר במנגנון הברירה הטבעי של הצבא.
⸻
קריסת מנגנון הסינון: מצוינות מוחלפת בהכרח
צה״ל בנוי על פירמידה: רבים למטה, מעטים ומצוינים למעלה. כאשר שכבת הביניים – רס״נים וקצינים מנוסים – מתרוקנת, המערכת מאבדת את היכולת לבחור.
מפקדים בכירים מודים בשיחות סגורות כי תפקידים שבעבר אוישו בידי קצינים עם ניסיון עשיר של שנים בשטח, במטה ובלחימה, מאוישים כיום לעיתים בידי קצינים צעירים יותר, עם עומק מקצועי מצומצם בהרבה.
אין זו ביקורת אישית על הקצינים הצעירים – אלא בעיה מערכתית:
פחות ניסיון, פחות חניכה, פחות זמן להבשלה.
⸻
שורש ראשון: פגיעה בתנאי הפרישה – שבירת החוזה
במשך עשרות שנים התקיים בצה״ל חוזה לא כתוב:
אנשי הקבע יישחקו, יקריבו ויוותרו על חיים אזרחיים רגילים – ובתמורה יקבלו ודאות כלכלית ויציבות בפרישה.
החוזה הזה נסדק קשות.
העיסוק המתמשך בתנאי הפרישה, בהטבות הפנסיוניות ובחקיקה התקועה בכנסת יצר תחושה של ערעור רטרואקטיבי של ההתחייבות כלפי אנשי הקבע. קצינים בני 40–45, שכבר השקיעו 15–20 שנות שירות, מגלים לפתע שהכול פתוח לדיון פוליטי.
עבור רבים מהם זהו קו אדום:
אם המדינה אינה מתחייבת לעתיד – אין הצדקה להמשך הקרבה בהווה.
⸻
שורש שני – והחמור מכולם: לקחי המלחמה
אבל כאן מגיע הגורם העמוק והמטלטל ביותר.
המלחמה האחרונה יצרה זעזוע עמוק בקרב קציני השטח והמטה. רבים מהם חזרו עם שאלות שלא נשאלו בעבר בגלוי:
• האם ההחלטות שהובילו למלחמה היו הכרחיות?
• האם ניהול המערכה הצדיק את המחיר האנושי הכבד?
• והאם הקצונה נדרשת שוב ושוב לשלם את מחיר כשלי הדרג המדיני והאסטרטגי?
יותר ויותר אנשי קבע מסרבים כיום להתחייב מראש לשנים נוספות של שירות שעלולות להפוך אותם ל״בשר תותחים״ במלחמות מתמשכות, בזירות מרוחקות, לעיתים ללא יעד מדיני ברור וללא תחושת אחריות מלמעלה.
הם אינם מסרבים להגן על המדינה.
הם מסרבים להיות משאב מתכלה.
⸻
הפחד החדש: יעד חיסול או נאשם בפשעי מלחמה
לצד השחיקה והערעור הערכי, צומח פחד חדש – החשש המשפטי האישי.
קציני צה״ל מבינים שבשדה הקרב הבא הם עלולים להיות:
• יעד לחיסול ממוקד,
• יעד למעצרים בחו״ל,
• או נאשמים בהליכים בינלאומיים בגין פשעי מלחמה – גם שנים לאחר שיפרשו.
העיסוק הגובר בחקירות, צווים ואיומים משפטיים מחלחל עמוק לתודעת הקצונה. השאלה שמטרידה רבים מהם פשוטה ומצמררת:
האם המדינה באמת תגן עליי כשזה יקרה?
עבור לא מעט קצינים, התשובה כבר אינה ברורה.
⸻
ניסיונות בלימה – והמערכת הפוליטית כגורם מעכב
בצה״ל מנסים לעצור את הדימום באמצעות מענקים, הטבות, שיפור רווחה ודיור. אך כל המהלכים הללו תלויים בהחלטות פוליטיות, תקציביות וחקיקתיות – ושם התהליך נתקע.
בצבא מודים: בלי גיבוי מלא, יציב וחד־משמעי מהדרג המדיני, מדובר בפתרונות חלקיים בלבד.
⸻
השורה התחתונה
זה אינו משבר שכר.
אינו משבר דור.
ואינו גחמה זמנית.
זהו משבר אמון עמוק בין המדינה למפקדיה, מגובה במספרים קשים ובתחושות קשות לא פחות.
אם האמון הזה לא יושב – באמצעות ודאות בפרישה, אחריות מדינית וגיבוי משפטי מוחלט – צה״ל עלול למצוא את עצמו עם טכנולוגיה מתקדמת ותקציבים, אך בלי שכבת הפיקוד האיכותית שעליה נשענת כל המערכת.
וזו כבר סכנה אסטרטגית מהמעלה הראשונה.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999
