זה לא קרה ביום אחד.
וזה לא קרה בטעות.
אבל השבוע, נדמה שהפאזל הושלם.
שלוש ידיעות שונות, שלכאורה אינן קשורות זו לזו, התפרסמו כמעט בו־זמנית:
- מותו של מוחמד בכרי – שחקן ובמאי, יוצר „ג’נין ג’נין”, הסרט הבעייתי והשנוי ביותר במחלוקת בתולדות המדינה.
- סגירת גלי צה״ל – והידיעה מהיום על פיטוריהם של כ־30 כתבים, עורכים ומגישים מהתחנה.
- קידום חוק התקשורת של שר התקשורת שלמה קרעי – חוק שמבקש לשנות מן היסוד את מבנה הפיקוח, הרישוי והאיזונים של שוק התקשורת בישראל.
אל אלה מצטרפים:
- ביטול ההקצאה השנתית של כ־170 מיליון שקלים לעידוד הקולנוע הישראלי
- הארכת איסור הפעילות של אל־ג’זירה
- החרמת עיתונאים וערוצים זרים
- צמצום מתמשך של מרחבי ביטוי שאינם מתיישרים עם הקו השלטוני
אלה אינן ידיעות תרבותיות.
ואינן רק פוליטיות.
אלה ידיעות על שינוי עמוק, מכוון ומנוהל ביחסי המדינה עם מי שמספר את סיפורה.
מוחמד בכרי: סוף חייו של מי שסימן את גבול הסובלנות
מוחמד בכרי לא היה רק שחקן או במאי.
הוא היה סמל חי למה שהשלטון – והחברה – מתקשים להכיל.
מאז יצירת „ג’נין ג’נין”, בכרי חדל להיות אמן במובן המקובל.
הוא הפך למבחן:
כמה מרחב יש בישראל לסיפור שאינו מתיישר עם הנרטיב הלאומי.
לא הוויכוח על אמיתות הסרט הוא שקבע את גורלו.
אלא עצם העובדה שהוא שבר מונופול על הסיפור.
בכרי חי שנים ארוכות כמי שנמצא מעבר לקו:
לא אסור לחלוטין – אך גם לא לגיטימי באמת.
מותו איננו סגירת חשבון.
הוא ניקוי שולחן: אין עוד אדם, אין עוד גוף – נשארת האזהרה.
מהכיכר לרדיו: תרבות אחרי רצח רבין
כדי להבין את עומק התהליך, צריך לחזור לרגע שבו התרבות הישראלית איבדה את אזור הביניים שלה.
כיכר מלכי ישראל, 4 בנובמבר 1995.
מירי אלוני שרה „שיר לשלום”.
יצחק רבין עומד לצידה, מזייף בקול רם, בלי פוזה, בלי אירוניה.
יורד מהבמה – ונרצח.
מאותו רגע:
- שיר חדל להיות שיר
- סרט חדל להיות יצירה תמימה
- והאמן חדל להיות רק אמן
התרבות הפכה לחשודה.
הביקורת – למסוכנת.
והאמנות – לזירה.
גל״צ: סגירת מרחב הביניים
גלי צה״ל לא הייתה עוד תחנת רדיו.
היא הייתה מרחב ביניים נדיר:
צבאית אך אזרחית ברוחה,
ממסדית אך לא ממושטרת לגמרי.
סגירתה – יחד עם פיטורי עשרות אנשי מערכת – איננה מהלך תקציבי.
זו החלטה תודעתית.
לא בגלל מה שנאמר שם,
אלא בגלל עצם האפשרות שייאמר משהו לא מתואם.
כאשר גל״צ נסגרת, לא נעלם רק רדיו.
נעלמת ההנחה שבעת משבר צריך יותר קולות – לא פחות.
הקולנוע: חנק כלכלי במקום צנזורה
ביטול ההקצאה של כ־170 מיליון שקלים בשנה לקולנוע הישראלי אינו “התייעלות”.
זו הוצאה להורג כלכלית של יצירה עצמאית.
קולנוע בלי תקציב איננו קולנוע פחות ביקורתי.
הוא פשוט לא קיים.
כך פועלת דיקטטורה מודרנית:
- לא אוסרים סרטים
- מייבשים את האפשרות ליצור אותם
סגירת החלון החוצה: אל־ג’זירה והעיתונות הזרה
הארכת איסור פעילות אל־ג’זירה, החרמת ציוד והרחקת עיתונאים זרים אינם צעדים ביטחוניים נקודתיים.
הם צעדים תודעתיים.
המסר ברור:
ישראל מוכנה להיות מסוקרת –
רק אם היא שולטת בזווית.
מדינות חזקות באמת אינן מפחדות מעיתונאים זרים.
משטרים שמבינים שהנרטיב חומק להם מהיד – כן.
חוק קרעי: לא סתימה – השתלטות
חוק התקשורת שמקדם שלמה קרעי איננו חוק של השתקה גסה.
הוא מתוחכם בהרבה.
הוא מפרק מנגנוני איזון, מרוקן רגולטורים מתוכן, ומרכז כוח בידי השלטון.
לא “אסור לדבר”, אלא:
מי שמדבר – יעשה זאת בתנאים שלנו.
זו דיקטטורה מודרנית:
בלי טנקים ברחובות,
בלי צנזורה גלויה,
אבל עם שליטה מלאה בתשתיות הסיפור.
זה לא פחד – זו תפיסה שלטונית
הטעות הגדולה היא לחשוב שמדובר בבהלה.
לא.
זה לא פחד מביקורת –
זה בוז כלפיה.
התפיסה פשוטה:
בעת מלחמה, בעת עיצוב מחדש של המדינה, ריבוי קולות הוא מותרות.
יש אמת אחת.
סיפור אחד.
כיוון אחד.
וכל מי שמפריע – יוסר.
לא בצעקות.
בחקיקה, בתקציב, ברגולציה.
שינוי קיומי, לא זמני
זה איננו סיפור של ימין מול שמאל.
זהו שינוי בהגדרת ישראל את עצמה.
מדינה שקמה על חופש ביטוי, ויכוח, עיתונות חיה ותרבות ביקורתית –
מחליפה את עקרונות היסוד שלה בעיקרון חדש:
יציבות נרטיבית חשובה יותר מחירות.
זה שינוי קיומי.
לא זמני.
ולא הפיך בקלות.
המחיר: איטי, שקט, מסוכן
המחיר לא יהיה מיידי.
לא קריסה כלכלית.
לא בידוד מיידי.
הוא יהיה:
- קיפאון יצירתי
- שיח ציבורי מדולדל
- תרבות שמפסיקה להפתיע
- דור שיגדל בלי לדעת שמשהו חסר
כי מי שלא מכיר חופש – לא מתגעגע אליו.
ולמה זה מתקבל בשקט?
כי הציבור מותש.
כי הוא פגוע.
כי הוא מפחד.
וכי הוא רוצה שמישהו “ייקח שליטה”.
זה הרגע המסוכן ביותר לדמוקרטיה:
כאשר אזרחים מוכנים לוותר על חופש – תמורת תחושת ביטחון.
השורה התחתונה
ישראל איננה “גולשת” לדיקטטורה.
היא צועדת אליה בצעדים מדודים, חוקיים, מנומסים.
לא בגלל רוע.
אלא בגלל תפיסה.
והסכנה האמיתית איננה בכוח השלטון –
אלא בשקט שבו זה מתקבל.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
