בייג׳ינג מחריפה לחץ: העיצומים הסיניים, שתיקת טראמפ והתמרונים סביב טייוואן – האם האזור מתקרב לעימות צבאי העימות סביב טייוואן רחוק מישראל אלפי קילומטרים — אבל קווי ההשפעה שלו מתקרבים ומדאיגים.
בעקבות העיצומים שהטילה בייג׳ינג על חברות ביטחוניות אמריקניות ועל בכירים בתעשייה – בתגובה לעסקת הנשק האמריקנית לטייוואן – וושינגטון משדרת איפוק רשמי, אך במקביל נרשמת החרפה ברורה בזירה הצבאית: סין ממשיכה בתמרונים אינטנסיביים סביב האי, ושותפותיה האזוריות של ארה״ב מתייצבות בזהירות, אך בנחישות.
ברקע לכל אלה בולט גורם אחד במיוחד: שתיקתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ – שתיקה חריגה, טעונה, ומעוררת פרשנויות.
הקו האמריקני הרשמי: התנגדות לעיצומים, המשך התמיכה בטייוואן
בממשל האמריקני בחרו בניסוח מדוד אך חד. העיצומים הסיניים הוגדרו כצעד בלתי מוצדק, ניסיון להפעיל לחץ פוליטי וכלכלי על חברות אזרחיות, וכמהלך שאינו תורם ליציבות האזורית.
וושינגטון חזרה והדגישה כי מכירות הנשק לטייוואן נשענות על מחויבות ארוכת שנים לסייע לאי להגן על עצמו, וכי מטרתן היא הרתעה ושימור הסטטוס קוו, לא שינויו.
יחד עם זאת, בארה״ב נמנעו מהכרזה על צעדי תגמול מיידיים. אין סנקציות נגדיות, אין איומים גלויים, ואין הצהרות צבאיות פומביות. המסר: נחישות – בלי הסלמה רטורית.
שתיקת טראמפ: לא היעדר עמדה, אלא החלטה מודעת
על רקע התגובות הרשמיות, היעדר קולו של טראמפ בולט במיוחד.
נשיא ארה״ב, שבדרך כלל אינו מהסס להתבטא בסוגיות בינלאומיות רגישות – ובוודאי בכל הקשור לסין – טרם נשא הצהרה ישירה בנוגע לעיצומים או להסלמה סביב טייוואן.
במערכות מדיניות וביטחוניות במערב ובמזרח אסיה מפרשים את השתיקה לא כחוסר עניין, אלא כבחירה מחושבת. טראמפ משאיר לעצמו מרחב תמרון: הוא אינו ממהר לאותת על כיוון צבאי, אינו נועל את עצמו בהתחייבות פומבית, ואינו מספק לבייג׳ינג עילה להסלמה רטורית נוספת.
אצל טראמפ, כך נראה, שתיקה היא כלי ניהולי – לא פחות מהצהרה.
סין: עיצומים כלכליים לצד הפגנת כוח צבאית
בבייג׳ינג אין עמימות. העיצומים הוצגו כהגנה על “האינטרסים הליבתיים” של סין, וטייוואן הוגדרה שוב כקו אדום שאסור לחצות.
אך במקביל למהלכים הכלכליים, סין מחריפה את הלחץ הצבאי: טיסות צבאיות תכופות, תרגילים ימיים, ופעילות רציפה סביב המרחב האווירי והימי של האי.
המסר כפול: מי שיחמש את טייוואן – ייתקל במחיר. לא רק כלכלי, אלא גם אסטרטגי.
האם זה מקרב מלחמה? התשובה המורכבת
בקרב גורמי ביטחון ומכוני מחקר במערב אין קביעה חד־משמעית שסין מתכוונת לצאת למלחמה מיידית. פלישה לטייוואן נחשבת מהלך מסוכן, יקר ובעל השלכות גלובליות כבדות.
עם זאת, ההערכה הרווחת היא שהסיכון אינו טמון בהחלטה יזומה אחת, אלא בדינמיקה מצטברת:
- ריבוי תמרונים
- נוכחות צבאית צפופה
- טעויות חישוב
- תקרית מקומית שעלולה להסלים במהירות
במצב כזה, גם אירוע קטן עלול להידרדר לעימות רחב.
יפן: קו ברור – טייוואן היא עניין ביטחוני יפני
יפן אינה מסתירה את דאגתה. טוקיו רואה ביציבות במיצר טייוואן תנאי יסוד לביטחונה הלאומי ולכלכלתה, ומצהירה בפומבי כי כל שינוי חד־צדדי של המצב הקיים ייחשב איום אזורי.
יפן מחזקת תיאומים עם ארה״ב ומאותתת לבייג׳ינג: היא אינה מתכוונת להישאר מחוץ למשוואה אם הלחץ יהפוך לכפייה.
דרום קוריאה: זהירות מחושבת, אך התייצבות מערבית
דרום קוריאה שומרת על טון מתון יותר, בין היתר בשל קשריה הכלכליים עם סין והאיום המתמיד מצפון קוריאה. עם זאת, בפועל סיאול מתיישרת עם הקו האמריקני־יפני: תמיכה ביציבות אזורית, התנגדות לשינוי בכוח, וחיזוק המסגרות הביטחוניות המשותפות.
התמונה הכוללת: עימות מתמשך, מרחב טעות מצטמצם
העיצומים הסיניים, התגובה האמריקנית המאופקת, שתיקת טראמפ והפעילות הצבאית סביב טייוואן – כולם חלק מאותו תהליך: שחיקה הדרגתית של הסטטוס קוו.
זו אינה מלחמה – עדיין.
אך זהו מצב שבו כל צעד נמדד, כל שתיקה נבחנת, וכל תמרון עלול להפוך לבחינה מסוכנת של גבולות הכוח.
ההשלכות על ישראל: בין זהירות סינית גלויה לציר איראני מתהדק – והסיכון שבהיסחפות גלובלית
בשלב זה סין נוקטת זהירות מודעת בכל הנוגע לישראל. בייג׳ינג נמנעת מהתבטאויות פומביות עוינות, אינה מצטרפת לקמפיינים מדיניים נגד ירושלים, וממשיכה לשמר ערוצי תקשורת כלכליים וטכנולוגיים – בעיקר משום שזו אינה מעוניינת לפתוח חזית נוספת מול בעלת ברית מרכזית של ארצות הברית, דווקא בשעה שהעימות עם וושינגטון סביב טייוואן מחריף. עם זאת, מתחת לפני השטח נרשמת שחיקה הדרגתית במרחב האסטרטגי של ישראל: שיתוף הפעולה הסיני עם איראן מתהדק, הן במישור המדיני והן בתחומי האנרגיה, הטכנולוגיה והסחר הביטחוני העקיף, וסין ממשיכה להעניק לטהראן חמצן מדיני וכלכלי במאבקה מול המערב. במקביל, ככל שהקיטוב בין סין לארצות הברית מעמיק, ישראל עלולה להיתפס יותר ויותר כחלק בלתי נפרד מהמחנה האמריקני – לא רק צבאית, אלא גם טכנולוגית ומודיעינית – עובדה שמצמצמת את מרחב התמרון שלה מול בייג׳ינג. במישור הכלכלי והטכנולוגי, כל החרפה גלובלית עלולה להוביל ללחצים סיניים עקיפים: רגולציה מחמירה, צמצום שיתופי פעולה, האטה בפרויקטים אזרחיים או סימון תחומים רגישים שבהם ישראל תידרש לבחור צד באופן חד יותר. ובמישור הביטחוני הרחב, התחזקות הציר סין–איראן–רוסיה מעלה סיכון של זליגת טכנולוגיות, ידע ונשק לאזורי עימות שבהם ישראל היא יעד מוצהר. בשלב זה מדובר באיתותים, לא בצעדים גלויים – אך ההיסטוריה מלמדת שכאשר סכסוכים גלובליים מתלכדים, מדינות שאינן במרכז הזירה עלולות להיפגע ראשונות דווקא משום שניסו להישאר מחוץ לה
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
