שנת 2026 צפויה להיות שנה כלכלית טובה – בעיקר כי טראמפ משחק אותה בתבונה רב־שכבתית, ערמומית ומחושבת.
לא מדובר באקראיות, ולא באלתור. זו מדיניות שמחברת בין כוח פוליטי, הבנה עמוקה של פסיכולוגיית שווקים, ושימוש מדויק בפחדים ובהזדמנויות של הכלכלה הגלובלית. טראמפ לא מנסה “למצוא חן” בעיני העולם – הוא מנסה לגרום לו להתיישר. והשווקים, כדרכם, מבינים את הרמז הרבה לפני הפרשנים.
במבחן התוצאה, השווקים לא שואלים אם טראמפ “נעים” או “ראוי”, אלא אם הוא מייצר סביבה שבה כסף יודע לאן ללכת. והתשובה, נכון לפתיחת 2026, היא כן. מדדי המניות האמריקניים מאותתים על ביטחון, לא על אופוריה חסרת אחריות. זהו ההבדל הקריטי: לא בועה – אלא תיאבון. כסף גדול חוזר לעבוד, לא להתחבא. קרנות, גופים מוסדיים ומשקיעים מתוחכמים מזהים הזדמנות שבה רגולציה נרגעת, מיסוי מתמתן, והמדינה מאותתת שהיא בצד של מי שמייצר ערך – לא של מי שמסביר למה אי אפשר.
בתוך המרחב הזה, הבינה המלאכותית הופכת ממילת קסם למכונת מזומנים. 2024–2025 היו שנות ההבטחה, ההייפ וההשקעות הפרועות. 2026 צפויה להיות שנת המימוש. חברות שכבר הטמיעו AI בליבה העסקית שלהן – לא כקישוט שיווקי אלא ככלי שמחליף עובדים, מקצר תהליכים ומגדיל תפוקה – מציגות יתרון תחרותי ברור. וול סטריט מזהה זאת במהירות אכזרית: מי שמייצר רווחיות – מתוגמל. מי שממשיך “לספר סיפור” בלי מספרים – נענש.
כאן בדיוק נכנסת האסטרטגיה הטראמפיסטית במלוא עוצמתה: פחות דיבורים על “צדק חברתי”, יותר דגש על שרשראות אספקה, אנרגיה זולה, תעשייה ביטחונית וטכנולוגיה כבדה. לא במקרה מניות האנרגיה, התעשיות הביטחוניות, חברות התעופה והטכנולוגיה הדואלית (אזרחי–צבאי) נהנות מרוח גבית. ארצות הברית מאותתת לעולם: אנחנו לא מתנצלים על כוח – אנחנו ממנפים אותו.
גם הדולר, שכולם כבר מיהרו להספיד, מגלה חוסן מפתיע. האיומים על מעמדו כמטבע רזרבה לא נעלמו, אבל בינתיים, כשיש אי־יציבות גיאופוליטית וכשהכסף מחפש חוף מבטחים – הוא עדיין חוזר לוושינגטון. טראמפ מבין היטב שהפחד העולמי הוא נכס, והוא יודע להשתמש בו בלי לשבור את הכלים. זה איזון עדין, אך כזה שמייצר יציבות יחסית – והשווקים אוהבים יציבות, גם אם היא מחוספסת.
ומה עם שאר העולם? אירופה מדשדשת, סין זהירה עד קפואה, והשוק הגלובלי מבין שהצמיחה האמיתית לא תגיע מקונצנזוס בינלאומי אלא ממוקדי כוח ברורים. אמריקה של טראמפ מציבה את עצמה שוב כמרכז העצבים של הכלכלה העולמית – לא מתוך אלטרואיזם, אלא מתוך אינטרס קר, מחושב וחסר סנטימנטים.
בשורה התחתונה, 2026 לא תהיה שנה “יפה”. היא לא תהיה שנה של ערכים נשגבים או פיוס עולמי. אבל היא בהחלט מסתמנת כשנה טובה לכסף, להשקעות מחושבות ולמי שמבין את כללי המשחק החדשים–ישנים: כוח, טכנולוגיה, תזמון, ויכולת לנצל הזדמנויות לפני שההמון מבין מה קורה
וכאן צריך לומר ביושר: זו אינה שנה למי שמחפש שקט נפשי. זו שנה למי שמוכן לחשוב.
2026 מתגלה כשנה של מהלכים חדים, של בחירות ברורות, ושל פער הולך ומעמיק בין מי שמבין את המגמה לבין מי שממשיך להיצמד לאתמול. השוק לא מחלק מתנות – הוא מתגמל דיוק.
סקטורים מנצחים: לא “חלום”, אלא תזרים
הבינה המלאכותית כבר איננה סיפור עתידי אלא מנגנון רווח. החברות שמובילות אינן אלה שמדגימות צ’אט חביב, אלא אלה שמטמיעות AI בליבה התפעולית:
• קיצור זמני פיתוח
• חיסכון בכוח אדם
• אופטימיזציית שרשראות אספקה
• קבלת החלטות בזמן אמת
זה נכון לתעשייה, לפיננסים, לבריאות, לביטחון ולתחבורה. מי שמבין זאת מוקדם – נהנה מתשואות. מי שמחכה ל“וודאות” – מגיע מאוחר.
התעשיות הביטחוניות חוות רנסנס גלובלי. לא בגלל מלחמות נקודתיות, אלא משום שהעולם מבין שהשלום אינו ברירת מחדל. ארה״ב, נאט״ו, המזרח התיכון ואסיה – כולם מגדילים תקציבים.
וכאן מתגלה אמת לא נעימה אך כלכלית מאוד:
אין מערכת שיווקית טובה יותר לנשק אמריקני מאשר ביצועי אמת של צה״ל וחיל האוויר הישראלי.
כל פצצה שפוגעת בדיוק, כל מערכת שמצילה חיים – מתורגמת להזמנות חדשות, חוזים ארוכי טווח ומניות שממריאות.
אנרגיה חוזרת למרכז. לא אידאולוגיה ירוקה ולא חזון אוטופי – אלא צורך. נפט, גז, גרעין, תשתיות הולכה ואגירה. טראמפ לא מתנצל על זה, והשווקים לא מתווכחים. אנרגיה זולה = תעשייה חזקה = כלכלה צומחת.
תשתיות וייצור מקומי נהנים מגל של “דה־גלובליזציה חכמה”. פחות תלות בסין, יותר ייצור מקומי, יותר השקעות בבסיסים תעשייתיים. זה יקר בטווח הקצר – אבל מייצר יציבות בטווח הבינוני. השוק אוהב יציבות.
ומהם הסיכונים? כי יש – והרבה
דווקא משום שהשנה נראית טובה, הסכנה הגדולה היא שאננות.
ריבית גבוהה לאורך זמן עלולה לחנוק מגזרים ממונפים.
בועות נקודתיות – בעיקר בסטארט־אפים שמכרו “סיפור AI” בלי הכנסות – צפויות להתפוצץ.
מתיחות גיאו־פוליטית יכולה להפוך במהירות לאירוע מערכתי: איראן, טייוואן, אוקראינה – כל אחד מהם הוא גפרור במחסן.
וגם טראמפ, עם כל התבונה הרב־שכבתית, הוא גורם בלתי צפוי. הוא יודע לנגן על הפחד – אך משחק באש. זה עובד, עד שזה לא.
ומה עם הכסף הישראלי? כאן זה נהיה מעניין באמת
המשקיע הישראלי – הפרטי והפנסיוני – נמצא בצומת קריטית.
מצד אחד: ישראל היא נכס ביטחוני־טכנולוגי שאין לו תחליף.
מצד שני: אי־יציבות פוליטית פנימית ורגישות גבוהה להון זר.
מי שמנהל כסף גדול כבר מבין:
לא “או ישראל או חו״ל” – אלא פיזור חכם.
טכנולוגיה ישראלית עם שוק אמריקני.
ביטחון ישראלי עם מימון אמריקני.
חדשנות מקומית עם גב גלובלי.
הפנסיות הגדולות לא מחפשות ריגושים – הן מחפשות ודאות יחסית. ודווקא בתוך העולם הקשוח של 2026, יש הזדמנויות לייצר אותה – למי שמבין את הכללים החדשים.
השורה התחתונה – בלי סוכר
2026 לא תהיה שנה של נחמה.
היא לא תהיה שנה “נעימה”.
אבל היא כן מסתמנת כשנה שבה מי שמבין כוח, טכנולוגיה, כסף ופוליטיקה – מרוויח.
טראמפ לא מבטיח עולם טוב יותר.
הוא מבטיח עולם ברור יותר.
ובשווקים – בהירות שווה כסף.
״עניין מרכזי״
