פתאום מתברר לעולם שטראמפ מחולל מהפכה דרמטית כוללת: קודם המכסים ועכשיו הפעלת כוח צבאי חובק עולם

האירועים הדרמטיים של הימים האחרונים – ובראשם המבצע החריג בוונצואלה, שבו נתפס הנשיא ניקולס מדורו והועבר למשפט בארה״ב – אינם אפיזודה. הם איתות. תחילתו הגלויה של מהלך רחב הרבה יותר, שמטלטל את הסדר העולמי כפי שהכרנו אותו מאז תום המלחמה הקרה.

המכסים? רעש. הבמה האמיתית – כוח

מהומת המכסים שימשה את טראמפ בדיוק כפי שהוא אוהב:

מסך עשן מושלם.

בזמן שפרשנים ניתחו גרפים, נגידים הזהירו מ״מיתון״ ויריבים כלכליים ניסו להבין מי ממצמץ ראשון – טראמפ בנה נרטיב אחר לגמרי:

חזרת העליונות האמריקנית באמצעות כוח, הרתעה ושבירת טאבו.

לא עוד דיבורים על ״סדר בינלאומי מבוסס כללים״.

לא עוד דחיות אינסופיות של החלטות.

מי שמערער – משלם.

ישראל כמודל: הצלחה צבאית בלי מחיר אמריקני

המעבר לשלב הזה אינו מקרי. הוא נשען בראש ובראשונה על תנופה אחת מכרעת:

ההצלחה הצבאית הדרמטית של ישראל בזירות השונות.

בעיני טראמפ – ובצדק מנקודת מבטו – ישראל הוכיחה מודל חדש־ישן:

   •   הכרעה צבאית נרחבת

   •   חופש פעולה מלא

   •   חוסר התנצלויות

   •   ובעיקר: תוצאה ברורה

וכל זה – תוך שיתוף פעולה עמוק עם ארה״ב, מבלי שארצות הברית איבדה ולו חייל אחד.

זהו מבחינתו ה־Win-Win האולטימטיבי:

כוח אמריקני, טכנולוגיה אמריקנית, גב מדיני אמריקני –

אבל את הלחימה בפועל עושים אחרים.

כאן נולדת ההערצה ההדדית: טראמפ–נתניהו

מכאן גם נובעת ההערצה ההדדית בין טראמפ לנתניהו – שאינה רגשית, אלא פונקציונלית.

טראמפ רואה בנתניהו:

   •   מנהיג שאינו נרתע מהפעלת כוח

   •   מי שמבין הרתעה ולא שיח טיפולי

   •   ומי שמוכן לשלם מחיר בינלאומי כדי לנצח

נתניהו, מצדו, מבין שטראמפ הוא:

   •   הנשיא האמריקני הראשון זה שנים שאינו מבקש ״לאזן״ אלא לגבות

   •   מי שמבין שהעולם מכבד כוח, לא נאומים

   •   ומי שמוכן להזיז לוחות, לא רק כלים

החיבור הזה יוצר ציר פעולה חדש:

לא ״ברית ערכים״ – אלא ברית אינטרסים קשוחה.

ונצואלה: שבירת הטאבו

המבצע בוונצואלה הוא נקודת האל־חזור.

לראשונה זה שנים, ארה״ב:

   •   תפסה נשיא מכהן

   •   העבירה אותו לשיפוט אמריקני

   •   והתעלמה לחלוטין מזעקות המשפט הבינלאומי

המסר ברור:

אם אתה שליט שמאתגר את הסדר האמריקני –

הריבונות שלך אינה תעודת ביטוח.

ומכאן, כשטראמפ אומר במטוסו שהוא ״לא שולל הצבת חיילים״, או רומז שדמויות בצמרת המשטרים היריבים עלולות לחוות גורל חמור יותר ממדורו – זה לא פליטת פה. זו שפת אזהרה.

גרינלנד: לא גחמה – מהלך צבאי־אסטרטגי

מכאן גם גרינלנד.

העולם צחק בכהונה הראשונה.

הפעם – אף אחד כבר לא צוחק.

כשטרמפ אומר ש״גרינלנד מלאה כוחות ביניים ורוסיים״, ש״נאט״ו לא שולטת שם באמת״ וש״ארה״ב צריכה את האי״ – הוא מציב טיעון ביטחוני קלאסי:

   •   שליטה על נתיבי הארקטי

   •   בלימת רוסיה וסין

   •   שליטה במשאבים ובמרחב אווירי קריטי

הזעזוע בדנמרק, הזעם בקופנהגן והקריאה ״די לאיים, אנחנו חברים״ – הם עדות לכך שהאירופים מבינים:

טראמפ כבר לא מדבר תיאוריה.

אמריקה הלטינית, איראן – והשלב הבא

האיום הישיר על איראן – ״אם יהרגו מפגינים, הם יחטפו מכה קשה מאוד״ – משתלב באותו קו.

גם ההתבטאויות החריפות כלפי קולומביה וקובה אינן מקריות.

זהו מיפוי מחדש של אזורי ההשפעה:

   •   אמריקה הלטינית – חזרה לחצר האחורית

   •   המזרח התיכון – הרתעה דרך כוח

   •   הארקטי – מאבק על העתיד

   •   והעולם כולו – מבחן תגובה

טאיוואן? ההימור הגדול

לא יהיה זה מוגזם להניח שהשלב השלישי הוא טאיוואן.

לא מחר בבוקר – אבל כאיום גלוי, כהרתעה, כקלף על השולחן.

אחרי שהוכיח שניתן:

   •   לשבור טאבו בוונצואלה

   •   לאיים בגלוי על בעלת ברית אירופית

   •   ולהפעיל כוח בלי מחיר אמריקני ישיר

טראמפ מאותת גם לבייג׳ינג:

אל תניחו שאנחנו רק מגיבים.

השורה התחתונה

מהומת המכסים הייתה רעש.

המהלך האמיתי מתרחש עכשיו.

טראמפ לא מנהל קדנציה –

הוא מנסה לעצב סדר עולמי חדש, שבו:

   •   כוח קודם לשיח

   •   תוצאה קודמת לנימוס

   •   ובריתות נבחנות בתועלת, לא בזיכרון היסטורי

העולם מתחיל להבין את זה.

רק השאלה – מי יבין בזמן.

⸻

״עניין מרכזי״

חדשות וסקופים מאז 1999.

לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!