האירועים הדרמטיים של הימים האחרונים – ובראשם המבצע החריג בוונצואלה, שבו נתפס הנשיא ניקולס מדורו והועבר למשפט בארה״ב – אינם אפיזודה. הם איתות. תחילתו הגלויה של מהלך רחב הרבה יותר, שמטלטל את הסדר העולמי כפי שהכרנו אותו מאז תום המלחמה הקרה.
המכסים? רעש. הבמה האמיתית – כוח
מהומת המכסים שימשה את טראמפ בדיוק כפי שהוא אוהב:
מסך עשן מושלם.
בזמן שפרשנים ניתחו גרפים, נגידים הזהירו מ״מיתון״ ויריבים כלכליים ניסו להבין מי ממצמץ ראשון – טראמפ בנה נרטיב אחר לגמרי:
חזרת העליונות האמריקנית באמצעות כוח, הרתעה ושבירת טאבו.
לא עוד דיבורים על ״סדר בינלאומי מבוסס כללים״.
לא עוד דחיות אינסופיות של החלטות.
מי שמערער – משלם.
ישראל כמודל: הצלחה צבאית בלי מחיר אמריקני
המעבר לשלב הזה אינו מקרי. הוא נשען בראש ובראשונה על תנופה אחת מכרעת:
ההצלחה הצבאית הדרמטית של ישראל בזירות השונות.
בעיני טראמפ – ובצדק מנקודת מבטו – ישראל הוכיחה מודל חדש־ישן:
• הכרעה צבאית נרחבת
• חופש פעולה מלא
• חוסר התנצלויות
• ובעיקר: תוצאה ברורה
וכל זה – תוך שיתוף פעולה עמוק עם ארה״ב, מבלי שארצות הברית איבדה ולו חייל אחד.
זהו מבחינתו ה־Win-Win האולטימטיבי:
כוח אמריקני, טכנולוגיה אמריקנית, גב מדיני אמריקני –
אבל את הלחימה בפועל עושים אחרים.
כאן נולדת ההערצה ההדדית: טראמפ–נתניהו
מכאן גם נובעת ההערצה ההדדית בין טראמפ לנתניהו – שאינה רגשית, אלא פונקציונלית.
טראמפ רואה בנתניהו:
• מנהיג שאינו נרתע מהפעלת כוח
• מי שמבין הרתעה ולא שיח טיפולי
• ומי שמוכן לשלם מחיר בינלאומי כדי לנצח
נתניהו, מצדו, מבין שטראמפ הוא:
• הנשיא האמריקני הראשון זה שנים שאינו מבקש ״לאזן״ אלא לגבות
• מי שמבין שהעולם מכבד כוח, לא נאומים
• ומי שמוכן להזיז לוחות, לא רק כלים
החיבור הזה יוצר ציר פעולה חדש:
לא ״ברית ערכים״ – אלא ברית אינטרסים קשוחה.
ונצואלה: שבירת הטאבו
המבצע בוונצואלה הוא נקודת האל־חזור.
לראשונה זה שנים, ארה״ב:
• תפסה נשיא מכהן
• העבירה אותו לשיפוט אמריקני
• והתעלמה לחלוטין מזעקות המשפט הבינלאומי
המסר ברור:
אם אתה שליט שמאתגר את הסדר האמריקני –
הריבונות שלך אינה תעודת ביטוח.
ומכאן, כשטראמפ אומר במטוסו שהוא ״לא שולל הצבת חיילים״, או רומז שדמויות בצמרת המשטרים היריבים עלולות לחוות גורל חמור יותר ממדורו – זה לא פליטת פה. זו שפת אזהרה.
גרינלנד: לא גחמה – מהלך צבאי־אסטרטגי
מכאן גם גרינלנד.
העולם צחק בכהונה הראשונה.
הפעם – אף אחד כבר לא צוחק.
כשטרמפ אומר ש״גרינלנד מלאה כוחות ביניים ורוסיים״, ש״נאט״ו לא שולטת שם באמת״ וש״ארה״ב צריכה את האי״ – הוא מציב טיעון ביטחוני קלאסי:
• שליטה על נתיבי הארקטי
• בלימת רוסיה וסין
• שליטה במשאבים ובמרחב אווירי קריטי
הזעזוע בדנמרק, הזעם בקופנהגן והקריאה ״די לאיים, אנחנו חברים״ – הם עדות לכך שהאירופים מבינים:
טראמפ כבר לא מדבר תיאוריה.
אמריקה הלטינית, איראן – והשלב הבא
האיום הישיר על איראן – ״אם יהרגו מפגינים, הם יחטפו מכה קשה מאוד״ – משתלב באותו קו.
גם ההתבטאויות החריפות כלפי קולומביה וקובה אינן מקריות.
זהו מיפוי מחדש של אזורי ההשפעה:
• אמריקה הלטינית – חזרה לחצר האחורית
• המזרח התיכון – הרתעה דרך כוח
• הארקטי – מאבק על העתיד
• והעולם כולו – מבחן תגובה
טאיוואן? ההימור הגדול
לא יהיה זה מוגזם להניח שהשלב השלישי הוא טאיוואן.
לא מחר בבוקר – אבל כאיום גלוי, כהרתעה, כקלף על השולחן.
אחרי שהוכיח שניתן:
• לשבור טאבו בוונצואלה
• לאיים בגלוי על בעלת ברית אירופית
• ולהפעיל כוח בלי מחיר אמריקני ישיר
טראמפ מאותת גם לבייג׳ינג:
אל תניחו שאנחנו רק מגיבים.
השורה התחתונה
מהומת המכסים הייתה רעש.
המהלך האמיתי מתרחש עכשיו.
טראמפ לא מנהל קדנציה –
הוא מנסה לעצב סדר עולמי חדש, שבו:
• כוח קודם לשיח
• תוצאה קודמת לנימוס
• ובריתות נבחנות בתועלת, לא בזיכרון היסטורי
העולם מתחיל להבין את זה.
רק השאלה – מי יבין בזמן.
⸻
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!



