השתיקה הרועמת של הנשיא הסיני שי, הפחד בבייג’ינג והעולם שמפנים חשש גובר בעקבות המהלכים האחרונים של זולל ההמבורגרים שתיאבונו הכלכלי והצבאי כנראה אינו יודע שובע. אחרי ונצואלה, גרינלנד והמכסים – טראמפ מאותת שטאיוואן על השולחן. והסינים מחשבים מסלול מחדש.
בעוד מנהיגי המערב מתחרים ביניהם בהצהרות, גינויים והבהרות – בבייג’ינג שוררת דממה. לא טעות תקשורתית, לא בלבול, ולא עיכוב בירוקרטי. שתיקה סינית עמוקה, מחושבת ומדאיגה, כזו שמופיעה רק כאשר הנהגה טוטליטרית מבינה שמשהו יסודי משתנה בזירה הבינלאומית.
בסין מבינים היטב: דונלד טראמפ של 2026 אינו טראמפ של הקדנציה הראשונה.
זה נשיא שחזר לבית הלבן עם תיאבון, ביטחון עצמי, ובעיקר – אפס עכבות.
קודם הכלכלה – עכשיו השרירים
בשלב הראשון הגיעו המכסים. לא כאיום – אלא כמהלך.
השווקים רעדו, אירופה גמגמה, אסיה ניסתה להכיל.
בבייג’ינג הבינו שמדובר לא רק במהלך כלכלי אלא בבדיקת גבולות: מי נכנע, מי מגיב, ומי מעז להרים ראש.
ואז הגיע השלב השני.
ונצואלה: האות הראשון
המהלך הצבאי האמריקני בוונצואלה, שבוצע במהירות, בנחישות וללא אבדות אמריקניות, היכה גלים בתקשורת הסינית. לא בכותרות צעקניות – אלא בפרשנויות זהירות, קרות, כמעט חרדתיות.
ב־Global Times, שופר לא רשמי אך מדויק של המפלגה הקומוניסטית, נכתב כי
“וושינגטון חזרה להשתמש בכוח גס כדי לשנות משטרים, ללא התחשבות במחיר האזורי”.
ב־People’s Daily הופיעה אזהרה מרומזת:
“עידן שבו ארה״ב הסתפקה בלחץ דיפלומטי – עשוי להיות מאחורינו”.
כלומר: המסר נקלט.
גרינלנד: כשבדיחה הופכת לאיום
כשטראמפ אמר “אנחנו צריכים את גרינלנד” – במערב חייכו במבוכה.
בדנמרק נבהלו.
ובבייג’ינג? הפסיקו לצחוק.
התקשורת הסינית וההונג־קונגית זיהתה מיד את מה שאירופה ניסתה להכחיש:
לא מדובר בעוד גחמה – אלא בהצהרה אסטרטגית על שליטה בנתיבי הצפון, במשאבים, ובמרחב הארקטי שבו סין עצמה מנסה להתבסס.
ב־South China Morning Post נכתב:
“אם ארה״ב מוכנה לערער גבולות ריבוניים של בעלת ברית בנאט״ו – אף אזור אינו חסין”.
והשתיקה של שי – הסיפור האמיתי
בעוד פוטין רומז, קים מאיים וטהרן צורחת – שי ג’ינפינג שותק.
ובסין, שתיקה כזו איננה חולשה – אלא סימן לחשיבה מחדש.
מקורות בהונג קונג מעריכים כי בבייג’ינג מתנהל כעת דיון אסטרטגי עמוק:
אם עד כה הנחת העבודה הייתה שטראמפ לא יסתכן בעימות צבאי ישיר במזרח – הרי שאחרי ונצואלה, גרינלנד, איראן והגיבוי המוחלט לישראל, ההנחה הזו מתערערת.
השאלה שלא נאמרת בקול רם אך מרחפת מעל כל דיון בבייג’ינג:
האם פלישה לטאיוואן בעידן טראמפ היא מהלך נבון – או התאבדות אסטרטגית?
מוסקבה, פיונגיאנג וטהרן – כולם דרוכים
ברוסיה התקשורת מדברת על “נשיא אמריקני בלתי צפוי באופן מסוכן”.
בצפון קוריאה מזהים “שינוי בדפוסי ההרתעה”.
ובאיראן – מבינים היטב שטראמפ לא רואה בדיפלומטיה מטרה, אלא אמצעי זמני בלבד.
הקו ברור:
טראמפ פועל מתוך תפיסה אחת – עולם שמכבד כוח, נרתע מהפתעות ומבין רק תוצאה.
המסקנה הסינית: לא להרגיז את האיש
בסין מבינים שעם טראמפ לא מנהלים משחקי סבלנות ארוכים.
לא מושכים זמן.
לא בודקים גבולות בהדרגה.
הוא לא ביידן.
לא אובמה.
ובוודאי לא מנהיג אירופי זהיר.
הסיום
בשבוע הראשון של 2026 מבין העולם כולו את מה שחלק מהמנהיגים עדיין מסרבים לומר בקול רם:
דונלד טראמפ הוא מנהיג חסר מעצורים – כלכלית, צבאית, מדינית ופסיכולוגית.
המוטו שלו חד וברור:
או שאתה מציית – או שאתה מסתכן שאחטוף עליך את הג’ננה.
ונצואלה, גרינלנד, איראן, המכסים, המזרח התיכון וטאיוואן – כולם חלק מאותו פאזל.
השתיקה של שי אינה כניעה – אלא הבנה עמוקה שהעולם נכנס לעידן מסוכן, מהיר וחסר בלמים.
וההחלטה?
כמו שטראמפ אוהב לומר – היא בידיים שלך.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
