הביון העולמי מנסה לפענח את חידת הנסיגה הפתאומית של טראמפ מהמתקפה על איראן

שעות ספורות הפרידו בין מצב של “עוד רגע טילים באוויר” – עם התראות למנהיגי עולם, סגירת שמיים באיראן, שינויי מסלולים של חברות תעופה והחלטה חריגה של לופטהאנזה לבטל לינות צוות לילה בתל אביב – לבין הצהרה מפתיעה של דונלד טראמפ מהבית הלבן:

“אמרו לי שההרג באיראן הפסיק, אין הוצאות להורג – ואנחנו בינתיים לא תוקפים.” 

מנקודת המבט של שירותי הביון – זו לא עוד “התקפלות תקשורתית”. זו נסיגה ברגע האחרון ממדרגה צבאית, אחרי שכבר הופעלו מנגנוני חירום אזרחיים וצבאיים כאילו התקיפה בדרך. עכשיו כולם מנסים להבין:

האם טראמפ נבהל ממחיר המלחמה,

קיבל מידע מודיעיני חדש,

חתם על דיל חשאי עם טהראן –

או שמדובר רק צעד אחורה לפני שני צעדים קדימה.

1. מה קרה באמת ב־72 השעות האחרונות?

א. איום אמריקני – ואז בלימה מפתיעה

מאז סוף דצמבר, איראן רותחת. גל המחאה הגדול ביותר מאז 1979 נענה באש חיה: הערכות מדברות על אלפים, אולי מעל עשרת אלפים הרוגים, ועשרות אלפי עצורים. 

טראמפ הציב קו אדום פומבי:

אם המשטר יעבור לתליות והוצאות להורג המוניות – “ארה״ב תתערב צבאית.” הוא הזכיר במפורש גם את האפשרות לפגוע בלב המשטר, כפי שכבר עשה ביוני בתקיפה משותפת על אתרי גרעין איראניים. 

ואז – אתמול בערב, לפי שעון וושינגטון – הוא שינה כיוון:

טראמפ הודיע כי קיבל “מסרים מהצד האיראני” שלפיהם הירי ברחובות פחת, וההוצאה להורג המתוכננת של מוביל מחאה – ארפן/ארפן סולטאני – נדחתה או בוטלה. לטענתו, “הקילינג סטופד” ואין כוונה מיידית לתליות. 

המסר:

האיומים עבדו, בינתיים אין צורך בטילים.

ב. השמיים נסגרים, חברות התעופה בורחות

באותו חלון זמן בדיוק – איראן סוגרת את המרחב האווירי שלה כמעט לכל הטיסות, פרט למספר קווים בינלאומיים “באישור מיוחד”. 

ההודעה מתפרסמת במערכות התעופה העולמיות, טיסות חוצות־אזור נאלצות לעקוף, וחלק מהחברות מבטלות או דוחות טיסות ברגע האחרון. זה בדיוק תרחיש הסיוט שאחרי הפלת המטוס האוקראיני בידי האיראנים ב־2020 – אירוע שחברות התעופה האירופיות לא שכחו לרגע. 

כאן נכנסת לופטהאנזה לתמונה:

הקבוצה מודיעה רשמית כי:

• היא עוקפת לחלוטין את המרחב האווירי של איראן ועיראק “עד הודעה חדשה”;
• טיסות לתל אביב ולעמאן יופעלו רק בשעות היום, ללא לינה של צוותים, בין 14 ל־19 בינואר – וחלק מהטיסות יבוטלו.  

בתרגום לעברית פשוטה:

גרמניה הניחה ברצינות שאיראן וארה״ב עומדות להתכתש בלילות הקרובים, ושהשמיים מעל ישראל, ירדן והמפרץ עלולים להפוך לזירה חמה.

ג. האמריקנים מושכים כוחות – בלי להכניס נושאת מטוסים

במקביל למסרים על תקיפה אפשרית, איראן מזהירה את וושינגטון כי כל פגיעה בשטחה תיענה בטילים על בסיסים אמריקניים, על ישראל ועל מטרות במפרץ. 

התגובה האמריקנית כפולה:

• מצד אחד – פינוי חלקי של אנשי צבא ומשפחות מבסיסים קריטיים באזור, ובהם אל־עודייד בקטאר.  
• מצד שני – המסר שהפחיד את כל מי שמכיר את דוקטרינת ההרתעה האמריקנית:
  אין אפילו קבוצת נושאת מטוסים אחת בפריסה מבצעית במזרח התיכון.

ניתוחי ביטחון שפורסמו בימים האחרונים מדגישים: בינואר 2026 נוצר “חלון ריק” – אף Carrier Strike Group אמריקנית לא מוצבת תחת פיקוד CENTCOM, לאחר שנושאות כמו ה־USS Gerald R. Ford נשחקו בפריסה ממושכת בזירות אחרות, והפנטגון מהסס לשלוח אותן שוב לים האדום והמפרץ. 

כלומר – ברגע האמת, כשכולם מדברים על תקיפה על איראן, הכוח האיקוני ביותר של ארה״ב – נושאת המטוסים – פשוט לא שם.

רק הבוקר מגיע דיווח ראשון על כך שארה״ב שוקלת או מתחילה להחזיר למזרח התיכון את USS Abraham Lincoln וצי הליווי שלה, אך גם שם מדגישים כי הפריסה תימדד בימים ושבועות, לא בשעות. 

2. איפה בדיוק “נשברה” השרשרת – ומה רואים משקפי הביון?

במונחים מודיעיניים, החידה היא כזו:

1. התרעה ראשונית – שקובעת:
   • הטבח באיראן מתרחב,
   • השלטון נערך לתליות המוניות,
   • יש חלון שבו תקיפה אמריקנית נוספת (אחרי יוני) יכולה לשנות את המשוואה.
2. היערכות בשטח –
   • סגירת שמיים,
   • הזזת כוחות,
   • התראות לבעלות הברית – כולל גרמניה.  
3. החוליה החסרה –
   • שיחת טלפון, חוות דעת מודיעינית, מסר דיפלומטי מאיראן – שהופכים את המשוואה.
4. החלטת הנשיא – לצאת פומבית ולהגיד:
   • “אני יודע שההרג נעצר, אין תליות, אנחנו מסתכלים – אבל כרגע אין תקיפה.”  

שירותי ביון בעולם יושבים עכשיו בדיוק על נקודה 3.

3. חמש תיאוריות מודיעיניות להסבר הנסיגה הפתאומית

3.1 “המודיעין שינה לו את התמונה ברגע האחרון”

האפשרות הראשונה – והפשוטה ביותר:

• בשלב א׳ – הדו״חות שהגיעו לבית הלבן דיברו על שילוב של טבח המוני ברחובות ותוכנית תליות נגד מובילי המחאה, בראשם סולטאני.  
• בשלב ב׳ – בתוך 24–48 שעות מגיעים מסרים חוצים־ערוצים:
  • מטהראן – דרך דיפלומטים וערוצים חשאיים – שלפיהם “אין יותר הוצאות להורג כרגע”;
  • מארגוני זכויות אדם ומקורות שטח – שהירי החי אמנם נמשך פה ושם, אבל הגל הגדול של הטבח דעך מעט.  

האמירה הפומבית של טראמפ – “אמרו לי שההרג נעצר, אין תליות” – משקפת במדויק את הדפוס הזה. 

מבחינת נשיא שרוצה להציג עצמו כמי שמגן על מפגינים בלי להכניס את ארצו למלחמה נוספת במזרח התיכון, זה סולם מושלם:

איימתי → הם נסוגו חצי צעד → אני יכול לומר לציבור “השגנו משהו בלי ירייה אחת”.

הבעיה:

אף גורם מודיעיני מערבי לא מאשר פומבית שההרג אכן “הפסיק” – רק שהוא ירד בעוצמתו. ההערכות מדברות עדיין על מספרי הרוגים מזעזעים, והסיפור הרשמי של טהראן רחוק מאוד מהאמת בשטח. 

3.2 “ידיים כבולות: אין נושאת מטוסים – יש גבול להרפתקה”

תיאוריה שנייה מסתכלת על המפה הצבאית היבשה:

• אין Carrier Strike Group אמריקנית אחת במזרח התיכון – מצב יוצא דופן שזוכה לניתוחים דרמטיים בעיתונות הביטחונית.  
• הכוח הימי העיקרי עסוק עד לפני שבוע במבצע ונצואלה – ושר הבטחון האמריקני מתריע מהעומס על נושאת הדגל Gerald R. Ford שנמצאת בים כבר מעל 200 יום.  
• הפנטגון שולח מסר כפול:
  – “יש לנו מספיק יכולות טילים, צוללות ומפציצים כדי לפגוע באיראן”,
  – אבל גם מבהיר שהיעדר נושאות במרחב יוצר “פער הרתעה” ומצמצם את אפשרויות הפעולה.  

במילים אחרות – טראמפ יכול היה להורות על מכה ממוקדת (עוד גל טומהוקים, סייבר, מפציצים ארוכי־טווח),

אבל לא מלחמה מנוהלת עם מטריית אוויר קלאסית, לפחות לא בתוך שעות.

עבור נשיא שרגיל לפעולות מהירות ודרמטיות – ונצואלה, סוריה, תקיפת הגרעין ביוני – זה הופך את אופציית התקיפה ליותר מסובכת, פחות “טלוויזיונית”, ועם סיכון רב יותר לחיילים על הקרקע. 

ההערכה המודיעינית כאן:

הפער בין רטוריקת “נעול וטעון” לבין הסיטואציה הצבאית האמיתית – הוא שהפריד בין בריף התקיפה לבין ההוראה ללחוץ על הכפתור.

3.3 “דיל שקט: עצרו את התליות – נקפיא את הטילים”

החפיפה המושלמת בזמן בין:

• הדיווחים על דחיית ההוצאה להורג של סולטאני,
• ההצהרות החדשות מטהראן שאין “תוכנית להוצאות להורג המוניות”,
• וההודעה של טראמפ על “הפסקת ההרג” –

מייצרת כמעט לבד את התיאוריה השלישית: עסקה חשאית. 

המודל:

“אתם עוצרים עכשיו את התליות, מורידים את רמת הדיכוי לרף נמוך יותר –

אנחנו עוצרים, בינתיים, את הגל הבא של תקיפות.”

אין על זה הצהרה רשמית, כמובן. אבל:

• מדינות כמו עומאן, קטר וטורקיה נחשבות זה שנים ערוצי גישור שקטים בין וושינגטון לטהראן;
• קצב שינוי הטון – גם בטהראן וגם בבית הלבן – מתאים מאוד לתסריט כזה.  

האם המשטר האיראני באמת קיבל החלטה אסטרטגית לעצור את הטבח?

כמעט בוודאות – לא.

אבל עצירת גל תליות מתוקשר לשבוע־שבועיים היא בדיוק סוג המטבע שטהראן יודעת לסחור בו כדי לקנות שקט זמני.

3.4 “המשטר לא נופל מרחוב – וטראמפ לא אוהב להפסיד”

הערכות מודיעין אמריקניות ואירופאיות, כפי שהודלפו בימים האחרונים, קובעות דבר קר:

למרות העומק והעוצמה של המחאה – המשטר האיראני עדיין יציב יחסית.

משמרות המהפכה, המנגנונים, זרועות הביטחון – כולם עדיין מתפקדים. 

מתוך הפריזמה הזו, שירותי ביון התריעו בפני טראמפ:

• תקיפה אמריקנית לא בהכרח תצמיח “יום שאחרי” ברור – אין ממשלה חלופית מאורגנת, אין דמות גוואידו איראנית שמסוגלת להיכנס לארמון מיד.
• יש סיכון כבד שתקיפה תתפרש כאישור אלוהי למשטר – “המהפכה תחת מתקפה צלבנית” – ותאחד סביבו חלק מהאוכלוסייה.

במקביל, הציבור האמריקני – לפי סקר קוויניפיאק שפורסם השבוע – מתנגד ב־70% להתערבות צבאית באיראן. רוב ברור דורש אישור קונגרס למהלך צבאי גדול נוסף, אחרי ונצואלה. 

טראמפ, שמבחינתו “הפסד” הוא קללה אסטרטגית, נדרש לבחור:

• הימור מסוכן – תקיפה שעלולה להסתיים במבוי סתום, טילים על בסיסים אמריקניים, גל מחאה פנימי וירידה בסקרים.
• או נסיגה מחושבת – עם סיפור שמוכר לציבור “ניצחון בלי מלחמה”.

הוא בחר באופציה השנייה – לפחות לעת עתה.

3.5 “זה גם קרב תדמיתי מול רוסיה, סין ומערכת האו״ם”

לבסוף – יש זווית מודיעינית גלובלית יותר:

• טראמפ מבין שכל תקיפה באיראן תגיע לשולחן מועצת הביטחון, שם רוסיה וסין יחכו עם וטו ביד.
• אם הוא מקדים עכשיו דיון רשמי, לכאורה “על זכויות האדם והטבח”, משיג גינוי רך או אפילו נחסם – הוא מרוויח נרטיב:
  “אנחנו ניסינו לעצור את ההרג בדרכים דיפלומטיות – הם הגנו על הרוצחים.”  

זאת לא חולשה בלבד. זו גם דרך למסגר מחדש את הקרב הגדול של המאה ה־21 – ארה״ב נגד סין ורוסיה – דרך הזירה האיראנית:

מי מגן על אזרחים נרצחים, ומי מגן על משטר שיורה בהם.

4. זירת השמיים: למה לופטהאנזה היא סיסמוגרף של מלחמה

המהלך של לופטהאנזה – ביטול טיסות לילה לישראל ועקיפת שמי איראן ועיראק – אינו “גחמה תפעולית”. הוא תוצר של בריף בטחוני רשמי של ברלין ושל זיכרון דמים אחד: המטוס האוקראיני שהופל בטעות ב־2020. 

שירותי הביון הגרמניים והרגולטור האווירי פועלים תמיד לפי “התרעה הגבוהה ביותר הזמינה”. אם למסדרונות האלה הגיע מסר – פומבי או חשאי – שיש סבירות ממשית לעימות אווירי־טילי במזרח התיכון בימים הקרובים,

חברה כמו לופטהאנזה מחויבת משפטית וביטוחית להגיב.

עבור עיתונאי שמנסה להבין מה באמת אמרו לטראמפ ומה אמר טראמפ למרץ, לפעמים הלו״ז של טיסות פרנקפורט–תל אביב רועש יותר מכל ציוץ.

5. זירת התודעה האמריקנית: טראמפ, ונצואלה והפחד מ”מלחמת איראן 2.0”

רקע קצר:

• בשבועות שלפני משבר איראן, וושינגטון כבר ניהלה מבצע צבאי דרמטי בוונצואלה – חטיפת מדורו, הפצצות אוויריות ומבצע קומנדו שזכה לביקורת חריפה בקונגרס ולמרד סמכותי בכנף הרפובליקנית.  
• חלק מחברי המפלגה של טראמפ דורשים כעת בלמים חזקים יותר על סמכותו לפתוח במשימות נוספות בלי אישור.  

לתוך זה נכנס המשבר האיראני:

• הציבור עייף מהתערבויות;
• המחנה הבדלני בתוך הימין האמריקני מתחזק;
• כל מוות של חייל אמריקני על אדמת המזרח התיכון מבטיח כותרת פראית בכבלים.

מנקודת מבט ביון־פוליטית, הלגיטימציה לתקיפה רחבה באיראן חלשה, גם אם המוסר האינטואיטיבי “בעד המפגינים” חזק. זה חלק מהשיקול שקנה לטהראן עוד כמה לילות של חסד.

6. ומה עכשיו? המדרגה הבאה על הסולם

בזמן שאנחנו כותבים שורות אלה, נרקם מהלך חדש:

• מועצת הביטחון של האו״ם מתכנסת לדיון חירום על איראן – דוחקת את טהראן לפינה מוסרית, אבל סביר שרוסיה וסין ימנעו כל צעד מחייב.  
• ארה״ב מתחילה להזיז את USS Abraham Lincoln לאזור, אך עדיין מדובר בימים של הפלגה, לא בשעות. עד שהנושאת תתמקם – טראמפ קונה לעצמו זמן להחלטה סופית.  
• חברות התעופה מנהלות את לוחות הזמנים כאילו כל רגע יכולה ליפול פצצה – טיסות יום בלבד, אין לינה בתל אביב, עקיפת איראן ועיראק.  

במילים אחרות – המערכת כולה עדיין על הקצה.

התקיפה ירדה מהשולחן לרגע –

אבל כעת יש לנשיא האמריקני יותר מודיעין, יותר לחץ ציבורי, ובקרוב אולי גם יותר כוח ימי.

7. המסקנה: נסיגה, או רק תנוחת התכופפות לפני זינוק?

מה רואים מהזווית של “הביון העולמי”:

1. נסיגה טקטית ברורה – טראמפ בחר שלא ללחוץ על ההדק ברגע שבו חברות תעופה סגרו שמיים, איראן נעלה את המרחב האווירי, והעולם נשם עמוק לקראת גל נוסף של טילים.  
2. אין עדיין החלטת ויתור אסטרטגית – ההצהרות משאירות את כל האופציות פתוחות, והכוח הצבאי מתחיל לחזור לזירה.  
3. המרחב הפוליטי והאווירי נעול במתח קבוע – מספיק ניצת אחד או טעות אחת של סוללת נ״מ, כדי להפוך “נסיגה מפוכחת” ליום שבו המזרח התיכון שוב בוער.

לכן, הנוסחה כרגע היא זו:

טראמפ נסוג מהמתקפה –

אבל לא מהרעיון של שימוש בכוח מול איראן.

האם נראה את Midnight Hammer 2.0,

או שההיסטוריה תזכור את ינואר 2026 כרגע שבו המעצמה החזקה בעולם עצרה על הסף?

על זה עובדים הלילה, בשקט, כל אותם אנשים חיוורים בחדרי הביון – בוושינגטון, בירושלים, בברלין, בלונדון ובטהראן.

״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!