מאז השבוע שעבר מנסה העולם לפענח את חידת ביטול התקיפה באיראן – ביטול שגרם נזק כמעט בלתי הפיך לאמינותה של אמריקה, ובעיקר בעיני האמיצים שיצאו להפגין ברחובות מתוך אמונה שטראמפ יעמוד במילה שלו ויבוא להציל אותם. הם סיכנו את חייהם מול משטר רצחני, בנו על המילה של וושינגטון – וגילו ברגע האמת שהאצבע של טראמפ ירדה מההדק.
היום נטען בתקשורת האמריקנית שהודעת SMS משר החוץ האיראני, שהועברה ישירות לנייד של השליח סטיב וויטקוף, היא שחוללה את המהפך המוזר: האיראנים, כך לפי הפרסום, התחייבו לבטל הוצאה להורג המונית של מאות מפגינים – וטראמפ, כביכול, התרכך ובלם את המתקפה. אבל מי שמכיר את טראמפ, את ההיסטוריה שלו ואת פסיכולוגיית קבלת ההחלטות שלו, יודע: זה הסבר נוח, לא הסבר אמיתי.
ההיסטוריה הטראמפיסטית מלאה באינספור ניסיונות “לשכנע אותו ברגע האחרון” – והוא כמעט תמיד התעלם, דילג מעל התנגדויות ונכנס חזיתית בקיר. לכן, אנחנו ב״עניין מרכזי״ מביאים כאן, לראשונה בתקשורת העולמית את האמת הסמויה שחוללה את המהפך הדרמטי ההיבט הזה עשוי או עלול, לפי העניין, לשנות את מדיניותו של הנשיא האמריקני לא רק ביחס לאיראן.
הנה הניתוח שאף אחד אחר לא חשב עליו:
ובכן המהפך לא נולד מהמסר האיראני – מהצלחה מקרית אך מדהימה של האיראנים לפענח את טראמפ וליירט את מוחו רגע לפני הקריסה של המשטר בטהרן.
מתחתנו אתכם טיפה אבל הגענו לנקודה: נא להדק חגורות:
טראמפ נסוג בבהלה שהדהימה לפי הפרסומים בארה״ב גם את הצבא, הביון ואת צוות יועציו הכי קרובים מסיבה אחת בלבד: טראמפ נחרד בתת המודע שלו מהאיום שהושמע יום קודם והחזיר אותו הלום בלתי ניתן להסרה אל הכדור שפגש את אוזנו סנטימטרים בודדים ממוחו בניסיון ההתנקשות בו באסיפת הבחירות ב־2024, טראמפ לא יכול לחיות עם המחשבה הטורדנית שאחזה בו אחרי ומהאיום האיראני הישיר ש״הפעם הכדור לא יפספס״. זה גמר אותו נפשית וכיוון שהיום אמריקה היא אימפריה של אדם אחד – הכל או לא כלום זו החלטה שמתקבלת ביעף וללא שום שיקול דעת או התייעצות אמיתית..
המאמר הזה בוחן לעומק מה עובר על אדם שחי עם זיכרון פיזי של קליע שחתך לו את הראש בסנטימטרים ספורים, נופף באגרוף והפך את הפציעה לניצחון פוליטי סוחף – וכיצד אותה טראומה, ביחד עם האיום האיראני האחרון, יכולה להסביר את נסיגתו המפתיעה מתקיפה באיראן.
הכדור, האוזן והאגרוף: הרגע שבו נולד טראמפ החדש
יולי 2024, עצרת בחירות בבאטלר, פנסילבניה. טראמפ עומד על הבמה, מדבר לבוחרים. צלף פותח באש. כדור אחד חורץ את האוזן, דם ניתז, אנשי ביטחון מזנקים, הקהל צורח. לכמה שניות העולם מחזיק את הנשימה:
האם הנשיא לשעבר – ומועמד מוביל – נרצח בשידור חי?
אבל אז קורה משהו שאף יועץ לא יכול לתכנן: טראמפ מזדקף, דם זורם על פניו, והוא מרים אגרוף באוויר. התמונה הזאת – אוזן מדממת + אגרוף מונף – הפכה בתוך דקות לסמל. מבחינת המפלגה הרפובליקנית, זה היה רגע “לידתו מחדש”: טראמפ, האיש ששרד ניסיון חיסול והפך את המוות החטוף לעוד פריים של כוח.
כאן נכנסת הפסיכולוגיה:
- גופו חווה ניסיון מוות ישיר – לא תיאוריה, לא איום, קליע אמיתי ששרט את הראש.
- מוחו למד שיעור אכזרי: אפשר למות על במה, באמצע משפט, מול העולם כולו.
- האגו הפוליטי שלו קיבל מתנה: הוא הפך ל“השורד” – גיבור על אמיתי בעיני מיליוני מצביעים.
שילוב כזה – טראומה פיזית + פרס פוליטי – יוצר מנגנון מסוכן מאוד:
הגוף לומד לפחד באמת, בזמן שהנפש מספרת לעצמה סיפור שאין ממנה פחד בכלל.
מה עושה קליע כזה לנפש של מנהיג?
פסיכולוגית, מי שחווה ניסיון התנקשות עובר בדרך כלל דרך ארבע שכבות:
- הלם קיומי – הבנה פתאומית שהמוות לא תיאורטי. הוא כאן. הוא נגע בי.
- היפר־ערנות – מערכת העצבים מתכווננת מחדש: כל איום אישי נתפס כמשהו שיכול לקרות מחר בבוקר.
- חיפוש משמעות – “למה אני נשארתי בחיים?” אצל טראמפ זה מתורגם ל: “נשארתי כדי לחזור לבית הלבן.”
- בניית מיתוס – הפיכת הכדור לסיפור על ייעוד וגיבוריות, כדי להסתיר מהעולם – ולעיתים גם מעצמי – את הפחד הגולמי.
טראמפ עבר את כל ארבעת השלבים:
- הלם – בנשימה הראשונה.
- היפר־ערנות – בשיחות הסגורות, בעבודה עם אנשי השירות החשאי, בסינון לוחות הזמנים.
- משמעות – בקמפיין, בנאומים, בציור הסיפור: “פצעתי כדי להילחם בשבילכם”.
- מיתוס – בתמונה האיקונית עם האגרוף, שבה הפחד הראשוני נעלם ומוחלף במסר של נצחיות.
אבל המוח הרגשי לא מתבלבל כמו יחצ”ן:
גם אם החוץ משדר “אני בלתי שביר” – בפנים נחרט זיכרון חייתי של ציד: פעם כבר ירו בי. זה לא סרט. זה קרה. זה יכול לקרות שוב.
כשאיראן לוחצת בדיוק על הצלקת
עכשיו נחזור לאיראן.
במקביל לסיפור ה־SMS המרגש על ביטול הוצאות להורג, העביר המשטר האיראני מסר אחר, עמוק הרבה יותר: בתקשורת הממלכתית באיראן הוצגה שוב תמונתו של טראמפ מההתנקשות – האוזן המדממת, האגרוף – בצירוף איום מרומז אך חד:
הפעם הכדור לא יחמיץ את המטרה.
אין זה איום כללי על ארה״ב. זה איום אישי, ממוקד, המתכתב ישירות עם הטראומה הפרטית של אדם אחד.
עבור טראמפ, זה לא עוד סיסמת “מוות לאמריקה”.
זה משפט שבתרגום פסיכולוגי אומר לו:
“אנחנו זוכרים את הרגע שבו כמעט מתת. זאת לא הייתה טעות. בפעם הבאה נסגור את המעגל.”
להבדיל מאיום על בסיסים, על נושאות מטוסים או על שגרירויות –
כאן מדובר על הפעלה מחדש של זיכרון הגופה שלא הייתה.
המערכת הרגשית שלו מקבלת שתי תמונות במקביל:
- הכדור הראשון – שפצע את האוזן.
- הכדור השני – שאיראן מבטיחה שלא יחמיץ.
מנקודת ראות פסיכולוגית, מדובר בגפרור לתוך מאגר בנזין: הוא לא יודה בזה בפני מצלמות – אבל הגוף שלו, הרפלקסים שלו, הם חלק משיקול הדעת, גם אם זה נראה “הגיוני” כלפי חוץ.
מה רע בגרסת ה-SMS? למה היא חלשה פסיכולוגית?
הנרטיב הרשמי שנזרק לתקשורת אומר כך, בפשטות:
איראן הבטיחה לעצור הוצאה להורג של מאות מפגינים – טראמפ ראה בזה הישג מוסרי ומנע את התקיפה.
לכאורה – יפה, מרגש, כמעט הוליוודי:
הנשיא הקשוח מציל בבת אחת מאות חיים.
אבל כאן יש בעיה כפולה:
- היסטורית – טראמפ מעולם לא נרתע מתקיפות רק בגלל חששות הומניטריים. גם לא כלפי איראן.
- פסיכולוגית – אדם שבנה קריירה על ביטול “פוליטיקלי קורקט” לא נהיה לפתע, ברגע אחד, גandhi – בטח לא כשכבר העמיד את כל הכוחות הצבאיים בעמדת יציאה.
לעומת זאת, אם אתה מוסיף למשוואה איום אישי שמתחבר לטראומה חיה – הסיפור מתיישב באופן הרבה יותר משכנע:
- הוא כבר הבין מה זה כדור.
- הוא יודע שכוחות איראניים וגרורותיהם מסוגלים לפגוע לא רק בבסיסים אלא גם באנשים ספציפיים.
- האיום מלווה בתמונה של האירוע מן העבר – כמו טריגר בוטה לפלאשבק.
ואז נוצר שילוב מכריע:
שיקולים אסטרטגיים + לחצים בינלאומיים + טראומה אישית מופעלת =
בלימה ברגע האחרון.
ה־SMS ההומניטרי הוא סיפור נחמד לקמפיין.
הכדור באוזן הוא הסיפור האמיתי ללב.
הנפש הכפולה של טראמפ: בין חוסר פחד לבין פחד אנושי מאוד
כדי להבין את ההתנהגות שלו, חייבים לראות בו דמות כפולה:
טראמפ 1 – דמות־העל הציבורית
- “אני לא מפחד מאף אחד.”
- “אני נכנס באיראן, בסין, בבריסל ובניו יורק באותה קלות.”
- “אם צריך, אני לוחץ על הכפתור.”
זו הדמות שבוחרי MAGA אוהבים: האלפא זכר, הגיבור הבלתי שביר.
טראמפ 2 – האדם עם האוזן הפצועה
- יודע שבשנייה אחת זה היה יכול להיות כדור לראש.
- מבין שהוא יעד אישי, לא רק “סמל אמריקני”.
- חי מאז אותו אירוע עם מערכת עצבים שלא שוכחת.
שני הטראמפים האלה חיים באותו גוף.
במצבי שגרה, טראמפ 1 מנהל את המיקרופונים.
ברגעי אמת, כשנשקלת הכרעה של חיים ומוות,
טראמפ 2 – האיש שזוכר את הירי – לוחש את ההסתייגויות מתחת לשולחן.
במקרה איראן, נראה ששניהם נפגשו בדיוק על הקו הדק הזה:
- טראמפ 1 רצה הפגנת כוח – “הם יפחדו ממני”.
- טראמפ 2 ראה את הכדור הבא – ושאל בשקט: “ומי יגן עליך?”
ה־SMS האיראני סיפק לו סולם לצאת מהעץ בלי להודות בזה.
טראומה, הישרדות וקריירה פוליטית: למה זה חשוב לכולנו?
קל להגיד: “טוב, אז טראמפ פחד – מה זה משנה?”
אבל כאן מגיעה הנקודה המפחידה באמת:
מנהיגים עם טראומות לא יושבים בחדר טיפולים.
הם יושבים בחדר מצב.
- במקום לדבר על הפחד – הם מתרגמים אותו לשיקולים “קוליים”: הומניטריים, דיפלומטיים, כלכליים.
- במקום להגיד “אני חושש שינסו להרוג אותי שוב” – הם מדברים על הצלת מפגינים אנונימיים באיראן.
- במקום להודות שהכדור לאוזן שינה עולם פנימי שלם – הם מדפיסים חולצות עם תמונת האגרוף.
מבחינת התוצאה, העולם כולו מושפע מהשאלה:
האם טראומה לא מעובדת של אדם אחד, במקרה זה נשיא אמריקני, מנהלת לנו את המציאות.
איראן: אומנות האיום הפסיכולוגי
גם האיראנים לא תמימים.
מי שמטפלים שנים בהנדסת תודעה כלפי פנים וכלפי חוץ, יודעים להבדיל בין איום על “מטרות אמריקניות” לבין איום על הגוף של טראמפ.
הם מבינים שני דברים:
- אירוע באטלר הפך את טראמפ לאיקון של חסינות – אבל גם חשף אותו כיעד.
- כל איום שיתכתב עם דימוי האוזן המדממת – יפעל כמו כפתור אלחוטי על מערכת העצבים שלו.
לא צריך לירות הפעם.
מספיק להגיד: “הפעם לא נפספס” –
ולהמתין לראות האם האיש שחי על הקצה,
מוכן להכניס את עצמו שוב לסיטואציה שבה הכדור תלוי בשאלה אם מישהו מחמיץ או לא.
במקרה הזה, הוא בחר שלא.
אז למה זה משנה? כי זה אומר משהו מפחיד על העתיד
מה למדנו מהסיפור הזה?
- ההסבר ההומניטרי לא מספיק – הוא יפה לקמפיין, חלש כגורם מכריע.
- הטראומה האישית של טראמפ היא שחקן בזירה – גם אם לא מדברים עליה רשמית.
- האויב מבין את זה – ומשתמש בזה.
- העולם תלוי לא רק בטילים ובצבאות – אלא גם בצלקות של אדם אחד.
העובדה שטראמפ הרים אגרוף מדמם והפך את התמונה לניצחון תקשורתי, לא מחקה את הרגע שבו הוא כמעט מת.
היא רק עטפה אותו בנייר מתנה.
וכשאיראן קרבה מחדש את האצבע שלה להדק, והזכירה לו בפה מלא שהפעם הכדור לא יחמיץ –
הוא בחר להישאר בחיים.
השאלה שלא תשאיר את העולם רגוע היא פשוטה:
בפעם הבאה שמישהו ילחץ על הצלקת –
איזו החלטה תצא מחדר המצב,
ואיזה סיפור יסופר כדי לכסות עליה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
