אלבום נפלא חדש לרובי וויליאמס והשאלה היא האם עדיין Angels יישאר הלהיט הסוגר את כל הופעותיו או שיש כאן פוטנציאל קיומי חדש. לדעתנו – בהחלט יש.
הסיפור של רובי וויליאמס מתחיל הרבה לפני הסולו, הרבה לפני Feel ו-Angels ו-Let Me Entertain You — והוא מתחיל באנגליה של תחילת שנות ה־90, עם להקת בנים בשם Take That ששינתה את כללי המשחק בתעשייה.
וויליאמס היה החצוף, הלא־ממושמע, הכריזמטי מדי בשביל פורמט שמרני, והיה ברור שהוא לא יישאר שם לנצח. כשהוא פרש מהלהקה, הכותרות קברו אותו מראש. הן טעו.
מה שקרה אחר כך כבר הפך לאגדה בריטית: רובי לא רק שרד את הניתוק, הוא הפך בתוך שנים אחדות לאמן הסולו הגדול ביותר שבריטניה ילדה מאז בואי ואלטון ג’ון. ודווקא כש-Take That חזרה, הוא הוכיח יכולת כמעט בלתי נתפסת — להיות כוכב סולו, להתארח, לחזור ולהיעלם שוב בלי לאבד את הקהל, את הכבוד ואת המקום בהיסטוריה הפופולארית הבריטית.
ועכשיו — הפרק החדש: האלבום Britpop.
האלבום מצוין לא רק בגלל המוזיקה עצמה, אלא בגלל המיקום שלו בציר התרבותי. הוא מגיע אחרי שבע שנים ללא אלבום חדש, בעידן שהבריטים עצמם עוד לא יודעים מי הם — פוסט־ברקזיט, פוסט־לונדון כמרכז תרבותי, פוסט־תעשיית המוזיקה האירופית שהתרסקה לזרועות TikTok.
לא במקרה רובי בוחר לחזור דווקא כאן — הוא בא מהמסורת שאמרה שהבריטים קובעים את הסטנדרט. היום הם כבר לא. האלבום מנסה להחזיר את הסיפור הזה לחיים.
Britpop כולל 11 רצועות והצמדת הטון נעשית במודע:
- Rocket עם טוני איומי מ־Black Sabbath — רגע נדיר שמחבר בין הדור שקפץ על אמיליה רומניה לבין דור שהסניף אואזיס והחזיק גיטרה בלי לדעת לנגן.
- All My Life — אחד השירים היחידים של רובי מהשנים האחרונות שמסוגל, תיאורטית, להחליף את Angels בטקס הסיום של ההופעות.
- Pretty Face / Spies / Starve the Ego — מלודיות שמזכירות שהבריטנזיה התרבותית לא אבודה, רק משותקת.
סקירת שירי האלבום:
1. All My Life — הרצועה הקרובה ביותר ל־Angels מאז Angels. מהלך מלודי קלאסי “בריטי־מרים־אצטדיון” עם מינור־למג׳ור והתרוממות ל־third act. טקסט של גבר מבוגר שמודה שהוא עדיין צריך אישור קיומי — זה תמיד עבד לו.
2. Rocket (ft. Tony Iommi) — הפריצה הסגנונית באלבום. איאומי מביא את טעם ה־Sabbath לריף הגיטרה, ורובי מתיישב עליו כאילו עשה את זה כל חייו. ההפקה מפתיעה: לא אופרה, לא רוק כבד — משהו ביניים שעובד.
3. Britpop — שיר הנושא. קריצה לעידן Blur–Oasis. הרבה מדי אמנים עושים נוסטלגיה; רובי עושה חקירה אנליטית של הז׳אנר מבפנים. זה לא pastiche — זה “זיכרון תרבותי כחומר גלם”.
4. Pretty Face — להיט רדיו קלאסי. הגיטרות רכות, הפזמון מתפוצץ, והטקסט מגיע עם הסרקזם הבריטי המזוקק: “שוב את יפה מדי בשביל להיות מאושרת”. BBC כבר סימנו אותו לפלייליסט A.
5. Starve the Ego — חידוד העצמי. רובי אוהב את הז׳אנר הזה: גבר מפורסם בהריסותיו ומבקש מחילה מהיקום. בין יומן טיפולי לבין מכתב אגו. מוזיקלית — ביצוע מעודן של self‐irony.
6. Spies — הפתעה. שיר איטי, כמעט דיבורי, על פרנויה רגשית. לא הפילוסופיה של רדיו־הד, אלא הפרנויה של מי שגדל בצהובונים. זה יפה, זה חשוף, זה יעבוד חזק בלייב.
7. London Isn’t Home — משפט שכמעט בלתי אפשרי להגיד בפומבי באנגליה. שיר על ההגירה הפנימית של האליטה האמנותית הבריטית. “לונדון עוד כותבת את הסיפור, אבל לא חיה בו”. הבריטים הבינו את זה מיד.
8. Guess Who’s Back in Town — שיר הכניסה. בנוי להופעות, בנוי לאצטדיון, בנוי לוידאו. מחזיר את הוויליאמס של שנות האלפיים — גדול, ציני, מצחיק ולא מבקש סליחה.
9. Dirty Martini Dreams — התייחסות ישירה לגיל, פיתויים והרגלים רעים. רובי יודע לכתוב את זה בלי להפוך לטרח. האלבום לא מתעלם משנות האלכוהול — הוא משתמש בהן כטקסטורה.
10. Kids (Reprise) — לא השיר המקורי — יותר ציטוט עצמי. מחווה חכמה לקטלוג, שמדברת למעריצי העומק. יש בזה חיוך.
11. All My Life (Reprise — Orchestra) — וואלס הסיום. כאן מתחילה השיחה הכבדה על “שיר סיום בהופעה”. הרפסודיה התיאטרלית מכינה את הקרקע להחלפת Angels בעתיד — לא השנה, אבל בהחלט בעשור הזה.
במצעדים — המחוגים זזים מהר מאוד.
בבריטניה בלבד, האלבום כבר משייט אל עבר עוד מקום ראשון ומקרב את ויליאמס צעד נוסף לעבר שבירת השיא ההיסטורי — מעבר ל־Beatles במספר אלבומים בראש מצעד האלבומים הבריטי. זו שורה שמוזיקאים בבריטניה היו הורגים עבורה — ורובי עושה את זה בלי להיראות כאילו הוא מתאמץ.
החזרה הזו איננה רק מוזיקה — היא כלכלה.
הקטלוג המוזיקלי של ויליאמס החל לעלות שוב בערכי רישוי, ב-sync licensing, בקטלוגים להשקעה (חלק מהשוק שפרנק אושן, דילן ו־שקירא כבר זיהו לפני 5 שנים). אמן שאינו רק נוסטלגי — הופך מנכס סנטימנטלי לנכס פיננסי.
והשאלה הגדולה — האם Angels ימשיך להיות הצוקר של ההופעות?
שלושה עשורים של הופעות סגרו כך, תמיד. זה היה הטקס. זה היה הרי־משמעות.
עכשיו — לא מובן מאליו. All My Life מצית דיון אמיתי בקרב המעריצים, וגם בברנז’ה יש מי שאומרים שזה “הסינגל הסוגר החדש”.
ומה אצלנו? ישראל תמיד הייתה בריטית מבחינה מוזיקלית יותר ממה שהיא מוכנה להודות. רדיו ישראלי כבר הכניס את רובי חזרה בלי להתנצל, מועדוני תל אביב החזירו את No Regrets לשעות הקלאסיקות, ובקרב מפיקים כבר יש דיבורים על ביקור חזרה — ושם זה כבר לא נוסטלגיה: זה דור שני שמכיר אותו דרך Take That, דרך הסדרה הדוקומנטרית בנטפליקס, ודרך הסטרימינג.
ולבסוף — שאלה שראויה לתשובה ברורה:
האם יש כאן פוטנציאל קיומי חדש, או שזה עוד ואלס עם העבר?
התשובה הפעם פשוטה להפליא:
זה לא רק ואלס — זה ניסיון לכתוב את הפרק הבא. והוא עובד.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה — שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
