העולם מסכם שנה לחזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן — ולא משנה מה כל אחד חושב עליו פוליטית, עובדה אחת כבר לא שנויה במחלוקת: עידן הגלובליזציה הליברלית נגמר ובמקומו קם מודל חדש, מודל האימפרטור חסר המעצורים שעל פיו יישק דבר, עצבני, גס רוח לעיתים, חסר סבלנות, בלתי מווסת ונעדר ויסות רגשי המשתלט לחלוטין על החלטותיו. המציאות הזו היא ייחודית בתולדות העולם ואפילו הגרועים שבדיקטטורים בהיסטוריה לא הצליחו לחולל בו שינויים כאלה בהרף עין וללא שום התנגדות.
מבחינת ישראל – למרות מה שנדמה היה למי שהחליט להעניק לו את פרס ישראל והפך אותו לגיבור לאומי רק כי נתניהו השתמש בו כמנוף להמשך אחיזתו בשלטון בישראל בסגנון הטראמפיסטי הנורא, פתאום התברר שהקיסר כמו הקיסר מחליט מה שבא לו ויציבות על ציר הזמן היא התכונה העיקרית החסרה לו. אחרי שהעניק לישראל תחמושת וזמן באופן שגרר את ממשלת הימין למחוזות שייקח דורות לתקן את המעוות, מגיע זמן הפרעון: לנתניהו ניתן חופש פעולה התקפי בעזה, בדמשק, בלבנון, בסוריה בתימן ובאיראן, עד שיום אחד הוא החליט שזהו זה ואין איחרת.
פתאום מוצאת עצמה ישראל של נתניהו עם ארדואן וקטאר מנהלות את רצועת עזה עם צבא טורקיה קילומטר מאשקלון ומשדרות, פתאום נקטע חופש הפעולה,פתאום הולכים הלאה לשלב ב׳ גם כשלא חזר אחרון החטופים חי או מת. כי טראמפ כמו טראמפ חושב בעיקר כסף ולמדינות המפרץ יש אותו בשפע. ישראל בצרות צרורות שנה לשלטון טראמפ: חמאס חזק מתמיד ושולט – אין ניצחון מוחלט ואין בטיח, בלבנון חיזבאללה חי וקיים, סוריה נפלה בידי דאעש במקום שלטון אסד שמאז 1973 שמר מכל משמר את הסכמי הפסקת האש. להמשיך? אין צורך כל אחד יכול לעשות חשבון בעצמו אם רק ינטרל במוחו את הנדסת התודעה המתוחכמת של השליט הישראלי החולם להיות חסר מעצורים נוסח טראמפ בעוד שבבית המשפט בירושלים קרובה מתמיד הרשעתו בפלילים.
אם לחזור למציאות הגלובאלית היא סבוכה ורעועה מתמיד. טראמפ אמנם דואג שהבורסה תחגוג, הוא ומשפחתו עושים מיליארדים אבל אמריקה מתלבטת בבעיות פנימות אדירות, מלחמת אוקראינה אפילו אינה קרובה לסיום, אירופה עומדת בפני שינוי דרמטי חסר תקדים שאין לה מושג איך להתמודד מולו ומי שמציצים מהצד בהנאה דוממת הם פוטין הרוסי ושי הסיני. כי הכל יודעים – אם זה מה שקרה בשנה, עדיין יש לבעל של איבנקה כמה וכמה שנים להתקדם במהירות לעבר חורבן מלא של העולם המערבי, החופשי והדמוקרטי המוכר והאהוב.
הרגע שהתחיל הכל: טראמפ עולה מהקרקע
האירוע שהפך את השנה הזו למשהו שאי אפשר להשוות לשום דבר קודם היה ניסיון ההתנקשות בשוגרסבורג. הכדור שחצה את אוזנו השמאלית לא הרג את טראמפ — אבל הוא הרג את כל הספקות סביבו.
כשצנח אל הקרקע זה היה רגע של מוות־פוליטי אפשרי. כשהתרומם ונופף באגרוף — זה הפך לניצחון־מיתולוגי. זה היה הרגע שהפך את טראמפ מנשיא־רפובליקני למשהו שהאימפריות של פעם היו קוראות לו: איש עם מינוי מהשמיים.
ומאותו רגע, כל המערכת סביבו התנהגה בהתאם.
דונלד מחליט — ואמריקה מבצעת
הבעיה המרכזית של העולם תחת האימפרטור המקשיש היא שליטתו המוחלטת והבלעדית בכל תהליכי קבלת ההחלטות בנושאים הכי קריטיים להמשך קיומו של הסדר העולמי המוכר.
אין בקרה. אין המתנה לקונגרס. אין בג״צ. אין מועצת הביטחון. אין נימוס. אין “תעבירו תקנות”.
דונלד רוצה — אז שליט שכנה נעקר מביתו ומובל לקומפלקס פדרלי בניו יורק.
דונלד רוצה — אז צבא ארה״ב נעמד בעמדות לקראת תקיפה באיראן.
דונלד קם אחרת — הוא מתחרט. וזהו.
העולם לא זוכר תקדים כזה אפילו בימים האפלים של היטלר, סטאלין ומאו: שם לפחות היו מנגנונים, אידאולוגיה ומפלגה. פה יש אדם אחד, אינסטינקט אחד, וחוויה פסיכולוגית של מי ששרד את המוות.
מדובר במציאות שמתאימה לסרט בדיוני שאנשים צוחקים עליו מתוך מבוכה — אלא שכאן, בעולמנו 2026, הכל אפשרי.
איראן: לא מלחמה — ערעור מבפנים
הזירה האיראנית הפכה לשדה הניסוי המרכזי של טראמפ. במקום מלחמה כוללת הוא הלך על שלוש נקודות תורפה:
- הכלכלה
- הלגיטימציה
- האליטות
במקום להשמיד צנטריפוגות — הוא שבר את החמצן הפיננסי. במקום להחליף משטר — הוא גרם למשטר להירקב מבפנים.
ועדיין — תקיפה נותרה על השולחן. והעולם יודע: אם היא תגיע זה יהיה לא “כדי להעניש” אלא כדי לשנות את המזרח התיכון.
אירופה: הגוש שהבין שאין לו נרטיב
האירופים נכנסו לשנה הזו בביטחון ובשפה של ערכים — ויצאו ממנה בפחד ובשפת מכסים.
הבום הגיע כשהוכרזה מלחמת הסחר האמריקנית־אירופית: טראמפ קבע מכס של 10% על סחורות אירופה. האיחוד הגיב בתכנון מכסים של 93 מיליארד אירו על חברות אמריקניות. לא מדובר עוד ב”דיון על תקינה” — אלא בשאלת כוח.
אירופה מרגישה מותקפת מכיוונים שונים:
מ־וושינגטון
מ־מוסקבה
מ־בייג׳ינג
ומבפנים — דרך התפוררות זהותית.
סין: מחכה בצומת, אוספת את השלל
בייג׳ינג היא המנצחת השקטה. היא לא ירתה, לא איימה ולא דרשה — רק צפתה.
בזמן שטראמפ מרסק את אירופה פסיכולוגית, הסינים רוכשים:
✔ תשתיות
✔ אנרגיה
✔ נמלים
✔ חוזים
✔ מדינות אפריקאיות
סין מדמה עצמה לאימפריה רומית מאוחרת — היא לא בנויה להתקוטטות, היא בנויה לירושה.
רוסיה: ההשפלה וההזדמנות
פוטין לא יודע אם לאהוב את טראמפ או לשנוא אותו: טראמפ מחליש את אירופה (יתרון רוסי), אבל מבטל את ארה״ב כמערכת ויוצר אדם אחד שאפשר להעליב אותו בשיחה אחת (חיסרון רוסי).
בקרמלין כבר אמרו בקול רם:
“המערב לא חזר לימי רייגן — הוא חזר לימי רוקפלר.”
גרינלנד: כשהבדיחה הפכה לסוגיית 2050
ב־2019 טראמפ הציע לקנות את גרינלנד והעולם צחק. ב־2026 כבר לא צוחקים:
הקרח נמס → נתיבי סחר חדשים → משאבי אקלים → הגנה ארקטית → סין מחפשת תעלה עוקפת.
המדיניות של טראמפ מסתכלת פחות על 2026 ויותר על 2050–2070.
המזרח התיכון: הדלק עבר מירושלים לדוחא
הישראלים קיוו שטראמפ יחזור בקו 2017. במקום זה הוא חזר בקו 2026: דוחא, אנקרה, ריאד, אבו דאבי.
עזה הפכה מתיק ביטחוני ישראלי לתיק בינלאומי־טכנוקרטי.
קטאר וטורקיה נכנסו למרכז הזירה.
ישראל? נכס אחד מתוך כמה.
אבל כאן מגיע הפרדוקס: דווקא זה טוב לישראל.
ישראל יודעת למכור יציבות בתוך כאוס — ובשוק לא יציב היא הופכת למוצר נדיר.
ועל כן:
ישראל חוככת ידיים בהנאה.
הדבר שאף אחד לא אמר בקול רם — אבל כולם יודעים
השנה האחרונה לימדה את העולם משפט אחד:
טראמפ לא שינה את אמריקה — הוא שינה את מודל ההנהגה.
וזה מחלק את העולם לשני סוגים של אנשים:
אלה שזה מפחיד אותם
ואלה שזה מרגש אותם
ורוב השאר — לא בטוחים מה יותר גרוע
והשורה שההיסטוריה תצטרך להחליט עליה
לראשונה מאז סוף המלחמה הקרה, אין סדר עולמי.
אין בלמים. אין מוסדות. אין פרוצדורה.
יש רק כוח, החלטה ומי שמוכן לשלם את המחיר.
ומי שמבין — מבין.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
