זו אינה טעות, וזו אינה מעידה רגעית. זהו מהלך שהוא יותר מרעיד את האדמה ממחדלי השבעה באוקטובר. המעבר מ״הניצחון המוחלט״ אל זירת תיווך בינלאומית אינו כישלון צבאי גרידא – אלא החלפת נרטיב מתוכננת, כזו שמטרתה לשנות את ציפיות הציבור, להנמיך את רף ההישג, ולמסגר מחדש מציאות שאינה ניתנת עוד להצגה כהכרעה חד־משמעית. כשזה קורה – לא בשקט, אלא דרך שפה, מסרים ודימויים – מדובר בהנדסה תודעתית לכל דבר.
הידיעה שיצאה היום מלונדון איננה עוד דיווח דיפלומטי שולי. היא רעידת אדמה. ממשלת בריטניה הודיעה בגלוי על דאגה עמוקה מהאפשרות שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הזמין את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להצטרף ל״מועצת שלום״ בינלאומית שתפקח על שיקום עזה. לא פחות.
בלונדון לא ניסו לייפות: פוטין – וגם שליט בלארוס אלכסנדר לוקשנקו – אינם נתפסים כגורמים המחויבים לשלום. זו אמירה חריגה, חריפה ופומבית. אבל מאחורי הנימוס הבריטי מסתתרת אמת מטרידה הרבה יותר: העולם כבר מתכנן את עזה – בלי ישראל.
לפני שנתיים בדיוק הבטיח ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ״ניצחון מוחלט״. הוא חזר על הביטוי הזה שוב ושוב, כמעט ככישוף. חמאס יימחק. עזה תשתנה. ישראל תכתיב את הסדר החדש.
בפועל – חמאס עדיין בעזה.
עזה עדיין עזה.
והסדר החדש נרקם מעל ראשה של ישראל.
כאן בדיוק טמון ההבדל בין כישלון לבין אסטרטגיה: ההבטחה ל״ניצחון מוחלט״ שירתה שלב אחד, אך משהתברר שמחירו גבוה מדי – או שאינו בר־השגה בזמן פוליטי סביר – הוחלף היעד. לא עוד הכרעה, אלא ניהול. לא הכרזת סוף, אלא תהליך. לא ישראל מול חמאס – אלא שולחן עגול שבו יושבים ארדואן, קטאר, פוטין ושחקנים אזוריים ובינלאומיים נוספים, וישראל מוצאת את עצמה מגיבה יותר משהיא מובילה.
המונח ״מועצת שלום״ נשמע תמים, כמעט נאיבי. בפועל, מדובר במסגרת בינלאומית שמטרתה אחת: לקחת את עזה מידי ישראל ולנהל אותה חיצונית.
ומי בפנים?
ארצות הברית של טראמפ.
רוסיה של פוטין.
טורקיה של רג׳פ טאיפ ארדואן.
קטאר – אותה קטאר שמימנה, חיבקה ותיווכה עבור חמאס.
מדינות נוספות שמבקשות דריסת רגל.
ומי בחוץ?
ישראל.
לא כשותפה, לא כמכתיבה, לא כמובילה. לכל היותר – כמי שתתבקש ״לשתף פעולה״.
אחת האשליות הגדולות של השנה האחרונה הייתה שחמאס ייעלם. בפועל, חמאס לא נעלם – הוא פשוט עבר תהליך הלבנה בינלאומי. לא דרך אידיאולוגיה, אלא דרך פרקטיקה: אם אתה שולט בשטח, העולם לומד לחיות איתך.
קטאר נשארה שחקן מפתח.
טורקיה קיבלה לגיטימציה.
ורוסיה, שמנהלת מלחמה עקובה מדם באוקראינה, מוזמנת להיות ״מפקחת שלום״.
צריך לומר את האמת הלא נוחה: טראמפ אינו נשיא אמריקני פרו־ישראלי במובן הרגשי. הוא פרו־אינטרסים. ואם האינטרס שלו הוא עסקה עולמית שתייצר לו הישג היסטורי – ישראל היא רק קלף אחד בחפיסה.
מבחינתו, עזה היא בעיה בינלאומית.
ישראל היא צד מסובך.
ופוטין הוא שחקן שאפשר לעשות איתו דיל.
נתניהו ממשיך לדבר על ניצחון, על עמידה איתנה, על עוצמה. אבל בזמן שהוא נואם – העולם מתכנס. בזמן שהוא מסביר – אחרים מחליטים. בזמן שהוא צועק ״ניצחון מוחלט״ – נוצרת מציאות של הפסד אסטרטגי שקט.
לא תבוסה צבאית.
לא כניעה.
אלא הדבר המסוכן ביותר: איבוד השפעה.
זה הרגע שבו ישראל צריכה לשאול את עצמה בכנות אכזרית: איך קרה שמדינה שנלחמת על קיומה מוצאת את עצמה מחוץ לחדר שבו מחליטים על עתיד גבולה הדרומי?
איך קרה שארדואן בפנים – וירושלים בחוץ?
איך קטאר בפנים – וישראל בחוץ?
איך פוטין בפנים – והמדינה שנפגעה, הותקפה ונלחמה – בחוץ?
אפשר עוד להתווכח אם מועצת השלום תקום בפועל, מי ישב בה ואיזה מנדט תקבל. אבל דבר אחד כבר קרה: העולם עבר לשלב הבא – בלי לחכות לישראל.
וזו בדיוק הנקודה שבה הסיסמאות קורסות. כי במבחן התוצאה, לא מודדים נאומים – מודדים מי יושב סביב השולחן.
נתניהו הבטיח ניצחון מוחלט.
העולם מספק מציאות מוחלטת אחרת.
עזה לא בידינו.
ההחלטות לא אצלנו.
והשותפים שלנו – מדברים עם כולם, חוץ מאיתנו.
זו לא רק מכה מדינית.
זו אזעקה אסטרטגית.
והשאלה הגדולה אינה מה טראמפ, פוטין או ארדואן יעשו –
אלא האם ישראל בכלל תבין מה קרה לה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
