במכתב קצר, חד ונטול נימוסים מיותרים, הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לראש ממשלת קנדה כי הזמנתו ל“מועצת השלום” מבוטלת. לא נדחית, לא מוקפאת – מבוטלת.
הניסוח היה ישיר עד כדי בוטות:
*טראמפ מבטל את הזמנתך למועצת השלום
ראש הממשלה קרני היקר, אנא הרשה למכתב זה להצהיר כי מועצת השלום מבטלת את הזמנתה אליך בנוגע להצטרפותה של קנדה, שתהיה מועצת המנהיגים היוקרתית ביותר שהתכנסה אי פעם, בכל עת. תודה על תשומת הלב לעניין זה!
דונלד ג'יי טראמפ
נשיא ארצות הברית של אמריקה
כך, בפסקה אחת, טראמפ הבהיר לעולם מהי אותה מועצה מסתורית, ובעיקר – מה היא אינה:
לא גוף פיוס, לא פורום סמלי, ולא מוסד רב־צדדי בסגנון האו״ם.
מדובר במהלך כוח.
העובדה שטראמפ לא טרח לצרף להסרת ההזמנה של ראש ממשלת קנדה כל הסבר מדיני, ביטחוני או ענייני – אומרת הכול. אין כאן עזה, אין מחלוקת אסטרטגית, ואין אינטרס אמריקני גלוי שנפגע. מדובר במהלך חריג, פומבי ומכוון, שמזכיר הרבה יותר סגירת חשבון מאשר קבלת החלטה מדינית. לאורך הקריירה הפוליטית שלו הפגין טראמפ דפוס עקבי: הוא פועל בזירה הבינלאומית לא רק לפי אינטרסים אלא גם – ולעיתים בעיקר – לפי יחסים אישיים, נאמנויות, ועלבונות שהוא אינו שוכח. כאשר מנהיג של מדינה ידידותית מודר מהמסגרת היוקרתית ביותר שטראמפ עצמו יוזם, ללא נימוק וללא מסגור, המסקנה כמעט בלתי נמנעת: זהו מהלך אישי, לא מדינתי; מסר של כוח, לא תהליך; ופוליטיקה של אגו, לא של דיפלומטיה.
למה טראמפ זרק דווקא את ראש ממשלת קנדה – ולא במקרה
הביטול הפומבי והמשפיל של הזמנת ראש ממשלת קנדה אינו קשור לעזה, לשלום או למזרח התיכון.
זהו מהלך אישי־אסטרטגי מובהק של טראמפ, שנשען על חשבונות פתוחים ישנים ועל תפיסת עולם עקבית שלו לגבי נאמנות, כוח וכבוד.
1. קנדה כ״סמל הבגידה״ בעיני טראמפ
מאז כהונתו הראשונה, טראמפ רואה בהנהגה הקנדית דוגמה קלאסית לבעיה שמטריפה אותו:
- דיבור מוסרי פומבי
- גינויים מרומזים כלפי ארה״ב
- הצהרות פרוגרסיביות שמכוונות לקהל פנימי
- ובפועל – הסתמכות ביטחונית וכלכלית על וושינגטון
בעיני טראמפ, זו צביעות פוליטית, והוא שונא אותה יותר מיריבות גלויה.
קנדה, מבחינתו, נהנית מהמטרייה האמריקאית — ואז מטיפה מוסר.
וזה חטא שאין עליו מחילה בעולם שלו.
2. חשבונות אישיים מהכהונה הראשונה
טראמפ לא שוכח ולא סולח.
במהלך כהונתו הראשונה:
- ההנהגה הקנדית נקטה עמדות פומביות שנתפסו כעוינות או מזלזלות
- נרשמו עימותים סביב סחר, מכסים ו־NAFTA
- נאמרו אמירות פומביות שנועדו לבדל את קנדה מ״טראמפיזם״
מבחינת טראמפ —
מי שניסה לצבור נקודות פוליטיות על גבו, ישלם כשמאזן הכוחות מתהפך.
3. למה ההשפלה הייתה פומבית
כאן טמון החלק החשוב באמת.
טראמפ לא היה חייב לבטל כך את ההזמנה.
הוא יכול היה:
- לדחות
- לשנות פורמט
- למסמס
אבל הוא בחר במכתב קצר, קר, פומבי, עם ניסוח כמעט לועג.
למה?
כי זה לא רק מסר לקנדה.
זה מסר לכל שאר המנהיגים סביב השולחן:
נאמנות אינה הצהרה.
נאמנות היא התנהגות — לאורך זמן.
מי שחושב שיוכל להיות בפנים וגם לבקר מבחוץ —
יגלה מהר מאוד מה המחיר.
4. קנדה כקורבן אידיאלי
קנדה נבחרה גם מסיבה פרקטית:
- מדינה מערבית
- דמוקרטית
- לא מאיימת
- לא תגרור תגובה צבאית או כלכלית חריפה
כלומר:
אפשר “לזרוק אותה” בלי לשלם מחיר מיידי.
וזה הופך אותה למקרה מבחן מושלם.
5. זה לא שלום – זה היררכיה
כאן צריך לומר את האמת הלא נעימה:
״מועצת השלום״ איננה מועצת שלום.
זו מועצת דרוג.
מי בפנים → מקבל גישה, השפעה, כבוד
מי בחוץ → הופך לצופה מהיציע
וקנדה, בעיני טראמפ, לא עמדה בדרוג הנאמנות.
6. המסר הסופי שטראמפ שלח
בביטול ההזמנה הוא אמר בעצם:
- אל תטיפו לי מוסר
- אל תשתמשו בי לקמפיינים פנימיים
- אל תצפו לכבוד אוטומטי
- ואל תתבלבלו בין ברית לבין חברות
בעולם של טראמפ, כבוד הוא מטבע —
ומי שמבזבז אותו, לא מקבל אשראי נוסף.
השורה התחתונה (האמיתית)
קנדה לא הוצאה ממועצת השלום בגלל עזה.
היא הוצאה בגלל טראמפ.
בגלל זיכרון.
בגלל אגו.
בגלל תפיסת נאמנות.
ובגלל הרצון להבהיר לעולם:
הפעם — זה מתנהל לפי הכללים שלו.
וזו בדיוק הנקודה שהופכת את הסיפור הזה
לא לעוד ידיעה דיפלומטית —
אלא לשיעור כוח קר ומדויק.
אם תרצה, אפשר עכשיו:
מהי בעצם “מועצת השלום”?
על פי דיווחים דיפלומטיים אמריקאיים ואירופיים, מועצת השלום היא ניסיון להקים פורום הנהגה מצומצם, כזה שיחליף בפועל מסגרות בינלאומיות שנתפסות בעיני טראמפ כמשותקות, איטיות או שבויות בידי פוליטיקה ריקה.
המועצה אינה מבוססת על ייצוג שוויוני בין מדינות, אלא על עיקרון פשוט בהרבה:
מי שמחזיק כוח – יושב בשולחן. מי שלא – נשאר בחוץ.
זו אינה מועצת שלום במובן הקלאסי, אלא מועצת ניהול סדר עולמי.
מי היו אמורים לשבת סביב השולחן
לפי מקורות מערביים, המועצה נבנתה סביב שלושה מעגלים:
1. ליבת המערב
מדינות הציר הכלכלי־ביטחוני של המערב, ובראשן מדינות ה־G7, שנועדו לשמש עוגן לגיטימציה וכוח:
- ארצות הברית
- בריטניה
- צרפת
- גרמניה
- יפן
- איטליה
- קנדה (שכעת הוצאה מהמשחק)
2. מנהיגים אזוריים נבחרים
לא כל מדינה – אלא כאלה שמחזיקות מפתח ליציבות אזורית:
במזרח התיכון, במזרח אירופה, באזורי חיץ מול רוסיה ובאזורים בעלי חשיבות אנרגטית וימית.
3. גורמי ביטחון והשפעה
לא רק ראשי מדינות, אלא גם:
- יועצים לביטחון לאומי
- שרי ביטחון
- מתאמים אסטרטגיים
המטרה: פחות נאומים, יותר מנגנונים.
מי לא הוזמן – ולא במקרה
המועצה נבנתה כך שתוציא מראש:
- מדינות יריבות מוצהרות של ארה״ב
- גורמים המזוהים עם ציר רוסיה–סין
- שחקנים שנתפסים כמי שמערערים את הסדר העולמי הקיים
זו אינה פלטפורמה לדיאלוג אוניברסלי, אלא מועדון סגור של קובעי מציאות.
אז למה קנדה בחוץ?
כאן נכנסת תפיסת העולם של טראמפ במלוא עוצמתה.
קנדה, על אף היותה מדינה מערבית יציבה, נתפסת בעיניו כ:
- רכה מדי
- מוסרית מדי
- תלויה מדי במסגרת רב־צדדית
ובעיקר – ככזו שאינה מוסיפה כוח ממשי למהלך, אלא לגיטימציה בלבד.
וטראמפ, כדרכו, אינו מחפש לגיטימציה. הוא מחפש שליטה.
טראמפ והרעיון של “מינוי נצחי”
בסביבתו של טראמפ לא מסתירים את העובדה שהוא רואה במהלך הזה הרבה מעבר לקדנציה אחת.
לא מוסד זמני, אלא מנגנון השפעה שיישאר גם אחריו – פורום שבו עצם ההשתתפות בו מעניקה כוח, וההדרה ממנו משמשת אמצעי לחץ.
במובן הזה, ביטול ההזמנה לקנדה הוא מסר כפול:
- פנימה – למי שנשאר בפנים: הכל תלוי בנאמנות, לא במסורת
- החוצה – למי שבחוץ: אין חברות אוטומטית בעולם של טראמפ
המשמעות הגלובלית
אם מועצת השלום תמשיך להתקיים במתכונתה המצומצמת – או אם תהפוך לכלי קבוע – המשמעות ברורה:
העולם עובר מניהול דרך מוסדות
לניהול דרך אנשים.
פחות חוקים, יותר עסקאות.
פחות שוויון, יותר כוח.
פחות דיפלומטיה רכה, יותר הכרעות חדות.
וזו בדיוק הסיבה שטראמפ לא רואה צורך להסביר, להתנצל או לרכך.
המסר שלו פשוט:
מי שלא תורם כוח – לא יושב בשולחן.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ.
