ישראל וסוריה חתמו היום הסכם היסטוריה לאספקת גז טיבעי ישראלי לצורכי אנרגיה לאזרחי סוריה. המהלך הוא בראש ובראשונה תודות לתיווכו של הנשיא טראמפ שאירח את הנשיא הסורי בבית הלבן. בתיווך אמריקני ישנן הסכמות בשטח על קיום רגיעה ביטחונית בצד מאבק משותף ישראלי סורי למנוע גריסת רגל מחודשת של איראן וחיזבאללה במדינה.
המהלך הוא בעל משמעות היסטורית חשובה הגם שבישראל ובדמשק לא נמסרו הודעות פומביות זולת הפרסום עצמו על חתימת ההסכם באמצעות הירדנים.
בעוד המזרח התיכון בוער בזירות מרובות, מהלך אחד – שקט, כמעט חמקני – עשוי להתברר כצומת אסטרטגי בעל השלכות ארוכות טווח: סוריה חתמה על הסכם לאספקת גז טבעי בהיקף של כ־4 מיליון מטר מעוקב ביום, שיגיע אליה דרך ירדן, ממערכת אזורית הנשענת בפועל על הגז הישראלי.
מדובר במהלך שנראה טכני־כלכלי, אך בפועל חושף את הפער העצום בין אנרגיה שמחברת אינטרסים לבין ביטחון שמפריד עמדות – ואת עומק הקיפאון המדיני בין ירושלים לדמשק.
מה בדיוק נחתם – ומה לא
על פי ההסכם, סוריה תרכוש גז טבעי שיוזרם דרך צינור הגז הערבי, כאשר ירדן משמשת מדינת מעבר, מפעילת תשתית ומתווכת שקטה. הגז מיועד בראש ובראשונה לייצור חשמל, במטרה להקל על משבר האנרגיה החריף בסוריה – משבר שפוגע כמעט בכל היבט של החיים האזרחיים: חשמל, מים, בתי חולים, תעשייה ותחבורה.
אך כאן מגיע הקו המבדיל:
זהו הסכם אנרגיה – לא הסכם מדיני, לא הסכם ביטחוני, ולא תחילתו של נרמול.
למה סוריה מוכנה לבלוע את הצפרדע
המשטר הסורי נמצא בנקודת שפל אנרגטית:
- הפסקות חשמל של 18–22 שעות ביממה
- תחנות כוח מושבתות
- תלות בדלק יקר ומוברח
- קריסה כלכלית שמאיימת על יציבות שלטונית
עבור דמשק, גז הוא חמצן. לא אידיאולוגיה, לא רטוריקה, לא נאומים – אנרגיה. ולכן, גם אם הגז מגיע ממערכת שישראל היא חלק מרכזי ממנה, סוריה מוכנה לעצום עיניים, לשמור על עמימות – ולחתום.
ישראל: ספקית אנרגיה, לא צד לפיוס
מנקודת מבטה של ישראל, מדובר במהלך מחושב:
- הרחבת יצוא הגז ללא נורמליזציה
- חיזוק מעמדה כציר אנרגיה אזורי
- העמקת התלות האזורית בתשתיות שבהן יש לה השפעה
- שיתוף פעולה עם ירדן – שחקן מפתח ביציבות האזורית
אבל כאן מגיע ה״אבל״ הגדול.
ההסכם שלא נחתם: הביטחון
במקביל למגעים הכלכליים, התקיימו – וממשיכים להתקיים – ניסיונות אמריקניים לקדם הסכם הבנות ביטחוניות בין ישראל לסוריה. ניסיון זה נתקע, ולא במקרה.
ישראל מסרבת נחרצות לשלושה תנאים שסוריה, בתמיכת גורמים אזוריים, ניסתה להציב:
- נסיגה ישראלית משטחים שבהם היא פועלת בסוריה
- הגבלת חופש הפעולה האווירי
- צמצום הפעילות המודיעינית מעל סוריה
עבור ירושלים, מדובר בדרישות בלתי מתקבלות על הדעת.
למה ישראל לא זזה מילימטר
ישראל רואה בסוריה זירה פעילה, מסוכנת ודינמית:
- נוכחות איראנית מתמשכת
- מיליציות שיעיות חמושות
- העברות נשק מתקדמות לחיזבאללה
- חוסר יציבות שלטונית מתחת לפני השטח
חופש הפעולה האווירי והמודיעיני אינו ״קלף מיקוח״ – אלא עמוד תווך בביטחון הלאומי. כל ויתור עליו נתפס בישראל כפתיחת שער להתבססות איראנית חופשית.
הסוגיה הדרוזית: לא רק מוסר – אינטרס
נדבך נוסף, עמוק ורגיש במיוחד, הוא המחויבות הישראלית להגנה על הדרוזים בדרום סוריה.
האוכלוסייה הדרוזית שם נתונה:
- לאיומים מצד מיליציות
- ללחצים של המשטר
- לחוסר הגנה אפקטיבית
- ולסכנה מוחשית של פגיעה פיזית והומניטרית
בישראל רואים בהגנה על הדרוזים:
- חוב מוסרי
- אינטרס ביטחוני
- והתחייבות אסטרטגית ארוכת טווח
כל הסכם ביטחוני שהיה מגביל את יכולת הפעולה של ישראל להגנתם – נפסל מראש.
אמריקה באמצע – אבל לא מצליחה לגשר
ארצות הברית עודדה את הסכם הגז כחלק ממדיניות ייצוב אזורית, אך נתקלה בחומת ברזל ישראלית בכל הנוגע לביטחון. וושינגטון מבינה את העמדה, גם אם לא תמיד אוהבת אותה.
התוצאה:
אנרגיה מתקדמת במסלול עוקף מדיניות – הביטחון נתקע במסלול חזיתי.
ומה זה אומר על העתיד?
ההסכם הנוכחי עשוי:
- להקל זמנית על משבר האנרגיה בסוריה
- לבסס את ישראל כספקית אזורית מרכזית
- לשמש תקדים להסדרים אזרחיים נוספים
אבל הוא גם מדגיש אמת חדה:
בלי שינוי עומק בזירה הביטחונית – אין פיוס, אין נסיגה, ואין נרמול.
הגז אולי זורם –
אבל האמון לא. אגב, המימון לגז הטיבעי בסוריה מגיע מקטאר ומהאמירויות בעידוד אמריקני.
יצויין שההסכם עם ירדן וסוריה עולה בקנה אחד עם הסכם ארוך תווך שחתמה לא מכבר ישראל עם מצרים באותו נושא.
״עניין מרכזי״ מברך את בנימין נתניהו על ההישג ההיסטורי.
מה שלא נחתם – והפער שממשיך להעיב על המהלך
לצד ההסכם האנרגטי ההיסטורי, חשוב להדגיש: בשלב זה לא נחתם, ואף לא גובש, הסכם הבנות ביטחוניות בין ישראל לסוריה, למרות ניסיונות תיווך אמריקניים שנמשכים זה חודשים ארוכים. בירושלים מבהירים כי ההפרדה בין אנרגיה לביטחון אינה מקרית – אלא עקרון יסוד.
ישראל מסרבת לקשור בין אספקת גז לבין ויתורים אסטרטגיים, ובראשם נסיגה משטחים בסוריה, הגבלת חופש הפעולה האווירי או צמצום יכולות האיסוף המודיעיני מעל שטח סוריה. מבחינת מערכת הביטחון, מדובר בקווים אדומים מוחלטים, במיוחד על רקע ההתבססות האיראנית המתמשכת והנוכחות של מיליציות חמושות לאורך הציר הסורי.
המחויבות הדרוזית: שיקול ביטחוני, מוסרי ואזורי
גורם מרכזי נוסף בעמדה הישראלית, שאינו תמיד נאמר בפומבי אך נוכח עמוק בשיקולים, הוא המחויבות של ישראל להגנת האוכלוסייה הדרוזית בדרום סוריה. הדרוזים באזור זה נתונים לאיומים מוחשיים מצד מיליציות חמושות, גורמים ג’יהאדיסטיים ושיירי דאעש – איום שאינו תיאורטי אלא יומיומי.
בישראל רואים בהגנה על הדרוזים אינטרס משולב: מוסרי, אזורי וביטחוני גם יחד. כל הסדר עתידי עם דמשק, מבהירים בירושלים, ייבחן גם דרך הפריזמה הזו – וכל דרישה סורית להגבלת חופש פעולה צבאי ישראלי באזור נתפסת כבלתי רלוונטית למציאות הביטחונית בשטח.
מי מממן את הגז – והאינטרס של מדינות המפרץ
היבט קריטי נוסף הוא סוגיית המימון. סוריה עצמה אינה מממנת את ההסכם. על פי הערכות מדיניות וכלכליות, המימון יוזרם באמצעות מנגנון בינלאומי שבו שותפות מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות, לצד מעורבות אמריקנית עקיפה.
עבור ריאד ואבו דאבי, מדובר במהלך אסטרטגי רחב: צמצום התלות הסורית באיראן, החלשת הציר האיראני־רוסי בדמשק, וחיזוק יציבותה של ירדן – שנחשבת לחוליה רגישה אך קריטית במערכת האזורית. עבור ארצות הברית, זהו צעד נוסף בבניית מציאות אזורית מתונה יותר, גם בלי הסכמי שלום רשמיים.
איראן – המפסידה הגדולה של המהלך
מי שנעדרת מההסכם אך נוכחת היטב ברקע היא איראן. בטהרן רואים במהלך פגיעה ישירה בניסיונות לבסס שליטה אנרגטית והשפעה כלכלית בסוריה, ולהעמיק את אחיזת ציר טהרן–דמשק–חיזבאללה.
הסכם הגז מציב אלטרנטיבה אזורית, מערבית־סונית בעיקרה, ומאותת כי סוריה – גם אם בזהירות רבה – בוחנת נתיבים חדשים שאינם תלויים אך ורק באיראן וברוסיה. זו אינה פרישה מהציר האיראני, אך בהחלט סדק ראשון בו.
הצינור עצמו: נכס אסטרטגי – וגם יעד פגיע
לצד הפוטנציאל הכלכלי והמדיני, במערכת הביטחון הישראלית והירדנית מודעים היטב גם לסיכון: צינור גז החוצה אזורי חיכוך הוא יעד רגיש במיוחד, החשוף לחבלות, טרור וללחצים פוליטיים.
הצלחת ההסכם לא תימדד בחתימה בלבד – אלא ביכולת להגן על התשתית לאורך זמן, להבטיח רציפות אספקה, ולמנוע שימוש בצינור כמנוף סחיטה או איום.
לא שלום – אבל שינוי כיוון
בסופו של דבר, זהו הסכם שמסמן תפנית, אך לא נורמליזציה. עסקה שמחברת אינטרסים בלי למחוק אויבויות. ישראל מספקת גז, שומרת על חופש פעולה ביטחוני מלא, ומשדרת מסר כפול וברור: שיתוף פעולה – כן. ויתור על ביטחון – לא.
המהלך הזה עשוי להיזכר כנקודת פתיחה לתהליך רחב יותר – או כפרק טכני בלבד במציאות אזורית מורכבת. כך או כך, מדובר בצעד שמטלטל את לוח השחמט של המזרח התיכון, ומציב את ישראל בעמדה של שחקן אנרגטי־אסטרטגי מרכזי.
⸻
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
