איך להתמודד עם אנשים שלעולם לא יתנו לך מחמאה גם אם הורדת את הירח עבורם או תרמת להם כלייה – למה זה קורה ואיך תוכל לעזור להם לחיות בשלום עם עצמם.
מאת רמי יצהר,
עניין מרכזי
יש אנשים שלא מחמיאים.
לא לפעמים. לא “כשלא בא להם”.
אלא באופן שיטתי, עקבי, חוצה הקשרים: זוגיות, עבודה, משפחה, חברים, ילדים, הורים.
לא מילה טובה.
לא הכרה.
לא חיזוק.
גם כשההישג ברור, גם כשהמאמץ גלוי, גם כשהשתיקה צורמת — הם שותקים.
זו אינה מקריות.
זה אינו סגנון.
וזה לא “אופי קשה”.
זה דפוס נפשי עמוק, עם השלכות הרסניות לטווח ארוך — קודם כול על הסביבה, אבל בסופו של דבר גם עליו עצמו.
מה באמת עומד מאחורי היעדר מחמאות מוחלט?
מחמאה היא פעולה פשוטה לכאורה, אך טעונה מאוד רגשית.
כדי להחמיא צריך:
ביטחון עצמי שאינו מאוים
יכולת לראות את האחר
נכונות לוותר לרגע על שליטה
אדם שלא מחמיא לעולם מתקשה לפחות באחד מאלה — וברוב המקרים בכולם.
אצל חלק זה פחד:
אם אכיר בערך של מישהו אחר — אולי הערך שלי יקטן.
אצל אחרים זה צורך בשליטה:
מחמאה מחזקת. חיזוק יוצר שוויון. שוויון מאיים.
ואצל רבים — עולם פנימי ביקורתי, חסר סיפוק, שבו אין שפע רגשי לחלק החוצה.
בזוגיות: אהבה בלי הכרה
בזוגיות, היעדר מחמאות יוצר שבר שקט.
בן או בת הזוג אולי יודעים שאוהבים אותם —
אבל לא מרגישים נחשקים, מוערכים או נראים.
אין “את יפה היום”.
אין “עשית משהו גדול”.
אין “אני גאה בך”.
התוצאה:
רעב רגשי
ירידה בביטחון
התרחקות הדרגתית
ולעיתים פרידה — בלי דרמה, רק תשישות
אהבה שלא מקבלת הכרה — נשחקת.
כהורה: הילד שלא מספיק לעולם
כהורה, אדם שלא מחמיא מגדל לעיתים ילדים:
מצטיינים אך חרדים
הישגיים אך לא שמחים
תלויי אישור חיצוני
הילד לומד:
הצלחה = חובה
כישלון = בושה
אין נקודת “מספיק טוב”
גם אם ההורה מתכוון לחשל —
הוא בפועל מייצר חוסר ביטחון עמוק.
מול ההורים: שיפוט במקום תודה
כבן או בת להוריו, הדפוס מתבטא ב:
קושי בהבעת תודה
ריחוק רגשי
תחושת עליונות שקטה
מיעוט מחוות אנושיות פשוטות
הקשר מתקיים, אך החום חסר.
ולעיתים — החרטה מגיעה מאוחר מדי.
כחבר: תמיד בצד הקר
בחברויות, אדם כזה:
לא חוגג הצלחות
ממעט לשאול שאלות המשך
נוכח בעיקר בביקורת
חברים לומדים מהר:
לא משתפים אותו בשמחות
לא מספרים על הישגים
לא מצפים לשמחה אמיתית
המעגל החברתי מצטמצם — לא בגלל ריב, אלא בגלל ניכור.
בקריירה: כאן המחיר כבד במיוחד
אדם שלא מחמיא משלם מחיר מקצועי ברור:
עובדים מאבדים מוטיבציה
שותפים מתרחקים
אנשים מוכשרים עוזבים
נוצרת תדמית של יהירות, קור וניתוק
גם אם הוא חכם, מקצועי ומבריק —
היעדר פרגון פוגע במנהיגות, בקידום ובהשפעה.
בעולם המודרני, מי שלא יודע לחזק אחרים — נשאר לבד למעלה.
איך נכון להתנהל מול אדם כזה?
מה לא לעשות
לא לחפש ממנו אישור
לא לצפות שיתרגש מהישגים שלך
לא להיעלב שוב ושוב — זה לא אישי, זה דפוס
לא “להוכיח ערך”
לעיתים נכון לא לשתף אותו בהצלחות,
לא מתוך קטנוניות — אלא כהגנה רגשית.
מה כן לעשות
להציב גבולות
לקחת חיזוק ממקורות אחרים
לדבר איתו עובדות, לא רגשות
להנמיך ציפיות
מי שלא יודע לפרגן —
לא הופך פתאום למקור חום.
אבל עכשיו — החלק החשוב באמת
פנייה ישירה לאדם שלא מחמיא
אם אתה קורא את זה ומזהה את עצמך —
חשוב לעצור רגע.
ייתכן שאתה אומר: “אני לא מתחנף”
“אני אמיתי”
“מי שצריך לדעת — יודע”
אבל האמת היא אחרת:
אנשים סביבך לא יודעים.
והם גם לא מרגישים.
היעדר מחמאות:
פוגע בזוגיות שלך
מרחיק ילדים
שוחק חברויות
ופוגע ישירות בקריירה שלך
וזה החלק הקריטי:
זה לא חייב להיות כך.
ההמלצה המרכזית: תרגול, לא רגש
אתה לא חייב “להרגיש” מחמיא.
אתה לא חייב להשתנות מבפנים מחר בבוקר.
אבל אתה כן יכול:
להתאמן
להחמיא גם כשזה מרגיש מוזר
להתחיל במחמאה עניינית, קצרה, אמיתית
“עשית עבודה טובה.”
“זה היה מהלך חכם.”
“אני מעריך את המאמץ.”
בלי סופרלטיבים. בלי דרמה.
והתגמול?
יגיע מהר משאתה חושב:
יותר הערכה
יותר נאמנות
יותר חום
יותר הצלחה
פחות התנגדות
פחות בדידות
מחמאה לא מחלישה אותך.
היא מחזקת את הסביבה — ובסוף גם אותך.
השורה התחתונה
אדם שלא מחמיא לעולם אינו חזק יותר.
הוא פשוט לבד יותר.
ומי שמבין את זה בזמן —
יכול לשנות מסלול, בלי לאבד את עצמו.
הכותב הוא טריינר NLP
עניין מרכזי
חדשות וסקופים מאז 1999
