הרגולציה המוגזמת במתכוון, לחצי הבנקים המקומיים עם רווחי העתק שלהם על חשבון הציבור, והחשש המוגזם מהון “רגיש” דוחקים החוצה את ענקיות הבנקאות העולמית. מי נדפק? תמיד אתה!
המהלך הצפוי של UBS – אחד הבנקים הגדולים והחזקים בעולם – לצמצם באופן חד ואף לסגור את פעילות ניהול העושר שלו בישראל, אינו אירוע נקודתי ואינו נובע מכישלון עסקי קלאסי. זהו ביטוי מובהק להתנגשות בין בנקאות גלובלית מודרנית לבין שוק ישראלי קטן, רגולטורי, רגיש פוליטית ובעיקר – נשלט בפועל על ידי המערכת הבנקאית המקומית.
על פי מידע מצטבר ממספר מקורות בענף הפיננסים, UBS צפוי לבצע גל פיטורים נרחב בישראל ולסגור את פעילות ניהול העושר המקומית. מנכ״לית פעילות ישראל, הילה גולדנברג, צפויה לפרוש מתפקידה, לאחר שעידו בן חיים – שניהל את השוק הישראלי משווייץ – סיים את תפקידו מוקדם יותר. במקביל, בבנק מדברים על “בחינה מחדש של האסטרטגיה בישראל” – ניסוח שמוכר היטב כשלב שלפני יציאה.
הבנק החזק בעולם – ובכל זאת יוצא
UBS אינו בנק במשבר. להפך.
לאחר בליעת קרדיט סוויס, הוא הפך בפועל לענק הבנקאות השווייצרי והאחד הדומיננטיים בעולם בניהול עושר, עם טריליוני דולרים בנכסים מנוהלים, גישה ישירה ללקוחות אולטרה־עשירים ופריסה גלובלית חסרת תקדים.
דווקא משום כך, ישראל הופכת לחריגה.
עבור UBS, ניהול עושר חייב לעמוד בסטנדרט אחד ברור: סקייל. נפח נכסים גדול, צמיחה רציפה, עלויות רגולציה נמוכות יחסית ויכולת פעולה חוצת־גבולות. הפעילות בישראל – כך לפי גורמים בענף – לא הצליחה להגיע להיקפים שמצדיקים את רמת המורכבות, העלות והסיכון.
השוק הישראלי: עשיר מאוד – אבל עוין לבנקים זרים
על הנייר, ישראל היא גן עדן לניהול עושר: אקזיטים, הייטק, משפחות עתירות הון, כסף גלובלי. בפועל – זהו אחד השווקים הקשים בעולם לבנקים זרים.
הסיבות עמוקות ומצטלבות:
רגולציה כפולה וחונקת
בנקים זרים בישראל נדרשים לעמוד גם ברגולציה המקומית (רשות ני״ע, בנק ישראל, איסור הלבנת הון) וגם ברגולציה במדינת האם. כל פעולה פשוטה – פתיחת חשבון, העברת נכסים, ייעוץ – הופכת לתהליך ארוך, יקר ובעל סיכון משפטי.
אובססיה מערכתית להון “בעייתי”
המאבק בהון שחור, העלמות מס וכספים לא מדווחים – מוצדק עקרונית – הפך בישראל למנגנון שמרתיע בנקים זרים. לקוחות ישראלים רבים, גם לגיטימיים לחלוטין, מוגדרים כ־High Risk רק מעצם אזרחותם או הקשר הגיאו־פוליטי.
לחץ עקיף של הבנקים הישראליים
זה החלק שכמעט לא נאמר בקול רם: המערכת הבנקאית הישראלית אינה מעוניינת בתחרות אמיתית מצד בנקים זרים בניהול עושר. באמצעות רגולציה, חקיקה, ועדות והליכי רישוי – נוצר מצב שבו לבנקים בינלאומיים קשה לפעול בישראל באופן מלא, בעוד הבנקים המקומיים שומרים על הלקוחות העשירים “בבית”.
זה לא מקרה ראשון: הבנקים הזרים שכבר ויתרו
UBS אינו הראשון.
בעשור האחרון:
• בנקים אירופיים צמצמו או סגרו פעילות בישראל.
• גופי ניהול עושר בינלאומיים עברו למודל “שירות מרחוק”.
• גם UBS עצמו כבר סגר בעבר פעילות ניהול תיקים מקומית בשקלים והתמקד בניהול גלובלי משווייץ.
המסקנה החוזרת: ישראל שווה לקוחות – לא שווה נוכחות.
פרישות ההנהלה: תוצאה של החלטה גלובלית
עזיבת הילה גולדנברג ובן חיים אינה הסיבה – אלא הסימפטום.
בבנקים גלובליים, החלטות מתקבלות בציריך, לונדון וניו־יורק – לא בתל אביב. כשהוחלט שהפעילות אינה עומדת ביעדים, ההנהלה המקומית הפכה מיותרת.
הקונטקסט הגלובלי: פחות סניפים, יותר שליטה
המהלך בישראל משתלב במגמה עולמית ברורה:
• ריכוז פעילות במרכזים פיננסיים גדולים
• צמצום נוכחות במדינות קטנות עם רגולציה יקרה
• ניהול עושר “מרחוק” ללקוחות מקומיים
עבור UBS, לקוח ישראלי רצוי – אבל עדיף שינוהל מציריך.
המשמעות לעובדים וללקוחות
לעובדים – מדובר במכה קשה, אך כזו שמייצרת גם ניידות: ניסיון ב־UBS הוא כרטיס כניסה לגופים אחרים.
ללקוחות – זהו שינוי תפיסתי: פחות קשר אישי מקומי, יותר עבודה ישירה מול חו״ל, יותר ריחוק – ופחות תחושת “בית”.
התמונה האמיתית: לא כישלון – אלא הדחקה החוצה
היציאה של UBS מניהול העושר בישראל אינה מעידה על חולשה של הבנק, אלא על חולשה מבנית של השוק המקומי מול בנקאות גלובלית. רגולציה כבדה, לחץ מקומי והעדפה סמויה של המערכת הישראלית לשמור את הכסף “אצלנו” – דוחקים החוצה את השחקנים הגדולים באמת.
השורה התחתונה
ישראל אוהבת לדבר על עצמה כמרכז פיננסי עולמי – אבל מתנהלת כמדינה שמפחדת ממנו.
כל עוד זה המצב, בנקים כמו UBS ימשיכו לשרת ישראלים – אבל לא מישראל.
וזו כבר לא החלטה של בנק.
זו תעודת מצב של המערכת כולה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
