העולם צופה בדאגה מהולה בסקרנות חטטננית במהלכים האחרונים ומתקשה להבין את התמונה הרחבה.
למה בוטלה התקיפה, למה מלכתחילה תוכננה, למה טראמפ הבטיח להציל את המפגינים אבל פישל ובעצם גרם למותם של אלפים שהפגינו למענו, למעצרם של רבבות ולביסוס שלטון האייתולות כששלומם יציב מתמיד.
עוד תהיות: למה התכנון הראשוני של התקיפה היה כה חובבני, מדוע בוטל פתאום, איך הצליח טראמפ להסתבך ככה? מה ישראל רוצה באמת והאם נכון שנתניהו מאוד לא רוצה סיבוב נוסף? ובעיקר אתם רוצים לדעת – מה יהיה.
״עניין מרכזי״ שהיה הראשון והיחיד שהעריך שלא תהיה תקיפה מנסה להשיב על שאלות אלה ונוספות. במאמר הזה של רמי יצהר:
״אתה צריך להיות מודאג מאוד״: טראמפ וחמינאי במשחק שחמט אכזרי – כשפוטין, שי ונתניהו לוחשים מאחורי הקלעים
המעבר הדרמטי של השיחות לעומאן, השרירים שטהרן מפעילה בגיבוי סין ורוסיה, וההצלחות המהירות של טראמפ בזירות אחרות – חושפים מאבק הישרדות עולמי שבו הגרעין הוא רק כלי, לא המטרה
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לא דיבר השבוע בדיפלומטית. הוא דיבר אישית. בוטה. חריג.
במסר פומבי וישיר למנהיג העליון של איראן עלי חמינאי, אמר טראמפ את המשפט שכל המערכת הבינלאומית עצרה עליו את הנשימה:
״אתה צריך להיות מודאג מאוד״.
זה לא איום כללי על “איראן”. זה לא נאום על “המשטר”. זו פנייה ישירה לאדם אחד – ראש הפירמידה. ברגע כזה, כשהאיום ממוסגר כך, ברור שמדובר במהלך אסטרטגי מתוכנן: טראמפ סימן יעד, והבהיר שהוא רואה את חמינאי כאחראי הישיר להסלמה.
מכאן ואילך – כל תזוזה בזירה האיראנית חייבת להיקרא דרך המשפט הזה.
התגובה האיראנית: לא פאניקה – שחמט
שליטי איראן לא מיהרו להתנצל, לא שלחו שליחים בהולים, ולא ניסו “לרכך” את הטון. להפך.
הם פתחו במהלך קלאסי של שחמט פרסי: קר, סבלני, מרובה שכבות.
אחרי הכול – הפרסים המציאו את השחמט. והם יודעים היטב מתי להקריב רגל כדי לשמור על המלך.
המטרה העליונה של המשטר אינה פצצה.
המטרה העליונה היא הישרדות שלטונית.
מכאן נגזר הכול.
המהלך הראשון: להזיז את הלוח – טורקיה בחוץ, עומאן בפנים
הודעת המעבר של השיחות מטורקיה לעומאן נראית לכאורה טכנית. בפועל – זהו מהלך אסטרטגי מבריק.
טורקיה הפכה בשנים האחרונות לשחקן רועש, אמביציוזי מדי, ולעיתים כזה שמנהל שלושה משחקים במקביל: מול המערב, מול רוסיה, ומול איראן. היא כבר לא זירה שקטה.
הוצאתה מהתמונה היא איתות אמריקני ואיראני גם יחד:
צריך מקום שבו אפשר לדבר בלי כותרות, בלי הדלפות, ובלי לחץ ציבורי.
עומאן היא בדיוק המקום הזה.
מדינה שלא מחפשת קרדיט, שלא מתערבת, ושכבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת לארח מגעים רגישים בלי לפוצץ אותם.
זהו מהלך של מי שמבין שהקרב האמיתי אינו מתנהל במסיבות עיתונאים – אלא בחדרים סגורים.
הקו האיראני: מוכנים לזוז – לא לוותר
כאן מגיעה העמדה האיראנית הקשוחה, אך המחושבת:
איראן מוכנה לדבר אך ורק על הזזת החומר הגרעיני המועשר.
לא על פירוק מתקנים.
לא על השמדה.
לא על ויתור עקרוני על היכולת.
זה אינו צעד של חולשה – אלא של ניהול סיכון.
הזזה מאפשרת לאיראן להפחית לחץ מיידי, להרוויח זמן, ולשמור את הקלף הגרעיני חי, גם אם לא על השולחן.
מבחינת טהרן – זה הישג.
מבחינת וושינגטון – זו אולי פשרה נסבלת.
ומבחינת ישראל – זו בעיה לא פתורה.
מאיפה הביטחון האיראני? סיוע צבאי וגיבוי מעצמתי
איראן לא עושה שרירים לבד.
בשבועות האחרונים דווח במקורות זרים על סיוע צבאי ניכר שהגיע אליה: אמצעי הגנה, טכנולוגיות, ויכולות שמטרתן לשפר עמידות מול תקיפה.
לא כל פרט פורסם, אבל הכיוון ברור: טהרן מרגישה שיש לה גב.
הגב הזה מגיע משתי בירות מודאגות מאוד:
ולדימיר פוטין
ו־שי ג׳ינפינג.
למה רוסיה וסין נכנסות לתמונה עכשיו
זה לא סיפור של אהדה לאיראן.
זה סיפור של פחד מטראמפ.
רצף ההצלחות האחרונות של הנשיא האמריקני מדליק נורות אדומות במוסקבה ובבייג’ינג:
- בוונצואלה – טראמפ ערער משטר שנתמך שנים בידי רוסיה.
- בגרינלנד – ארה״ב ביססה שליטה אסטרטגית בצפון האטלנטי.
- ובהסכם החדש עם הודו – טראמפ חיזק ציר כלכלי־ביטחוני שמכוון ישירות נגד סין.
עבור פוטין ושי, איראן היא בלם.
לא כדי שתנצח – אלא כדי שטראמפ לא ימשיך לנצח בקלות.
איראן היא הכלי שמאט את הקצב האמריקני.
טראמפ עצמו: בין איום לריסון
וכאן מגיע הפרדוקס המרכזי.
טראמפ מאיים בקול רם – אך פועל בזהירות.
ביטול התקיפה ברגע האחרון לא היה טעות. זו הייתה החלטה מודעת.
הוא מבין היטב:
- עימות עם איראן עלול להתפשט אזורית
- הציבור האמריקני עייף ממלחמות
- וכל הסלמה גדולה תאפיל על הישגיו האחרים
טראמפ מחפש הישג מדיני, לא מלחמה.
גם הסדר חלקי, זמני, כזה שאפשר להציג כהתקדמות – מספיק לו.
האיראנים מזהים זאת היטב – ומנצלים את זה.
הלחישות מאחורי הקלעים: ביבי, שרה, פוטין ושי
זהו לב הבעיה – וזה מה שהקריקטורה שלך תופסת באופן מושלם.
טראמפ וחמינאי משחקים שחמט על הלוח.
אבל הם לא לבד.
מאחורי חמינאי לוחשים פוטין ושי –
מאחורי טראמפ לוחשים בנימין נתניהו ושרה.
כולם מושכים לכיוון אחר.
כולם מפעילים לחץ.
והלוח עצמו – המזרח התיכון – משמש זירת ניסוי של סדר עולמי חדש.
ישראל: בין דאגה להבנה מפוכחת
מנקודת מבט ישראלית, כל הסדר שאינו כולל פירוק מלא של היכולת הגרעינית הוא מסוכן.
הזזת חומר מועשר אינה פתרון – אלא דחייה.
אבל ישראל גם מבינה: זה כבר לא עימות מקומי.
זה לוח שחמט עולמי, שבו כל מהלך משפיע על זירה אחרת.
השורה התחתונה
האיום של טראמפ על חמינאי אמיתי.
השרירים האיראניים אמיתיים.
הגיבוי הסיני־רוסי אמיתי.
והלחישות סביב שני השחקנים המרכזיים – קובעות לא פחות מהמהלכים עצמם.
זה לא קרב על פצצה.
זה קרב על זמן. על שליטה. על תודעה.
ועל מי יכתיב את כללי המשחק בעשור הקרוב.
השחמט נמשך.
ואף אחד – עדיין – לא מוכן להכריז על מט.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
