דני אבדיה באולסטאר: הרגע שבו ישראל חוצה תקרת זכוכית – בלי לבלבל בין יוקרה למדליות
הישראלי הראשון שמוזמן לבמת השיא של ה-NBA לא מביא גביע, אבל כן מביא הכרה, שייכות ומעבר היסטורי משולי הסיפור אל מרכז הבמה של הספורט העולמי
יש הישגים שנמדדים במדליות. יש כאלה שנמדדים בגביעים. ויש הישגים אחרים לגמרי – כאלה שנמדדים בהכרה. במקום שלך בשולחן שבו יושבים הטובים ביותר. הבחירה של דני אבדיה למשחק האולסטאר של ה-NBA, שייערך ב-15 בפברואר בלוס אנג’לס, שייכת לסוג השלישי. לא הישג שמסכם קריירה – אלא הישג שמגדיר אותה.
דני אבדיה, רק בן 25, הפך לכדורסלן הישראלי הראשון שמוזמן לאירוע השיא של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. לא כנספח. לא כקוריוז. לא כ”סיפור יפה מהמזרח התיכון”. אלא ככדורסלן לגיטימי בליגה שבה אין סנטימנטים, אין הנחות, ואין מקום למי שלא עומד בקצב.
וזה בדיוק העניין.
האולסטאר איננו משחק תחרותי במובן הקלאסי. אין בו אליפות, אין בו מאבק על תואר. אבל ב-NBA, האולסטאר הוא טקס. טקס של הכרה. זה הרגע שבו הליגה, הקהל, המאמנים והמערכת כולה אומרים לשחקן: אתה חלק מהפנים שלנו. אתה חלק מהשיחה. אתה שייך.
המסע של דני אבדיה אל הרגע הזה רחוק מאוד מהאגדות שמספרים על כוכבים שנולדו מוכנים. זה סיפור של בנייה ארוכה, כמעט עקשנית. של ילד שצמח בהרצליה, עבר דרך כל התחנות האפשריות בכדורסל הישראלי, למד לשחק נכון לפני שלמד לשחק יפה, והתקדם צעד אחר צעד – בלי קיצורי דרך ובלי הנחות.
הנבחרות הצעירות היו תחנת המעבר הראשונה. זכייה באליפות אירופה עם נבחרת העתודה סימנה את הפוטנציאל, אבל לא הבטיחה דבר. המעבר ל-NBA הוא מעבר אכזרי: מקצב אירופי לקצב אמריקאי, מתודעה קבוצתית לתחרות אישית יומיומית, מליגה שבה אתה “הכישרון” לליגה שבה כולם כישרונות.
בוושינגטון הוא למד לשרוד. שם הבין שה-NBA לא מחפש רק סלים – אלא שחקנים שאפשר לסמוך עליהם. בפורטלנד הוא כבר למד להשפיע. להיות שחקן שמאמן משאיר על המגרש גם בדקות קשות, שמקבל משימות הגנה על כוכבים, שמבין משחק ומחזיק קבוצה גם כשאין זריקות שנכנסות.
וכאן בדיוק נכנסת משמעות האולסטאר.
בישראל יש מי שממהרים להגדיר את הבחירה הזו כהישג הספורטיבי הגדול ביותר של ישראלי אי פעם. ההתלהבות מובנת – אבל ההשוואה לא מדויקת. לישראל יש אלופי עולם, אלופים אולימפיים, מדליות זהב בענפים שונים. האולסטאר איננו מדליה. הוא לא תואר. הוא לא ניצחון בתחרות סגורה.
אבל הוא כן משהו אחר, לא פחות חשוב:
הישג תרבותי-ספורטיבי בקנה מידה עולמי.
ה-NBA היא לא רק ליגה – היא תעשיית תרבות. מי שמגיע לאולסטאר נכנס לפנתיאון של שחקנים שמעצבים את זהות הליגה. זו לא רשימת הישגים על נייר, אלא רשימת שייכות. ומעולם, עד היום, שחקן ישראלי לא היה שם.
זו הסיבה שהרגע הזה חורג הרבה מעבר לדני אבדיה עצמו. הוא משפיע על האופן שבו ישראל נתפסת בזירת הספורט הקבוצתי העולמי. הוא משנה תודעה אצל מאמנים, סקאוטים, מנהלי מחלקות נוער – ובעיקר אצל ילדים וילדות שמבינים פתאום שהחלום הזה, שנראה פעם מופרך, הוא אפשרי.
לא דרך גאונות חד-פעמית, אלא דרך עבודה. דרך אופי. דרך יציבות.
גם בנבחרת הלאומית המשמעות ברורה: העתיד עובר דרכו. לא רק כי הוא הכישרון הבולט ביותר, אלא כי הוא מביא איתו ניסיון שאין לאחרים – ניסיון של לילות ארוכים, של לחץ אמיתי, של ביקורת עולמית, ושל עמידה על הבמה הגדולה ביותר בלי להתכווץ.
האולסטאר הוא לא פסגת הקריירה של דני אבדיה. הוא תחנת ביניים יוקרתית במיוחד. אבל מהרגע הזה, השיח משתנה.
זה כבר לא דיון בשאלה האם שחקן ישראלי יכול להיות כוכב ב-NBA.
זה דיון בשאלה איך נראית ה-NBA כששחקן ישראלי הוא חלק מהמרכז שלה.
וזו, בלי מדליה ובלי גביע, היסטוריה אמיתית אבל ההיסטריה הנלווית אליה – טיפטיפה חורגת מפרופורציה. עם זאת, בעידן הנוכחי שאליו נקלענו – כל סיבה למסיבה מבורכת.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
