המראות מאוסטרליה קשים. התקשורת כמעט מתעלמת בעיקר שופרות הימין הקיצוני. עבורם כל מה שיכול להביא להכרת האומה את הברוך שממשלת נתניהו הכניסה את ישראל בשנה וחצי האחרונות הוא טאבו שמא יחדור לתודעת הישראלית ויעורר שאלות קשות.
המראות מדהימים של הפגנות חסרות תקדים נגד נשיא ישראלי במדינה ידידותית: כך נראית היום תדמית ישראל בעולם. האינטרסנטים יגידו שאלה רק המוסלמים, הערבים והפלסטינים אבל זו הונאה עצמית. האנשים הללו לא היו מעיזים להפגין באופן כה בוטה ואלים אלמלא התחושה שרוב העם האוסטרלי כמו גם הרוב הברור והמוחלט של אשר חי העולם הפנימו את הרעיון שישראל תחת נתניהו ביצעה פשעי מלחמה חמורים בתגובה להתקפה הנחשבת נפשעת בפני עצמה בידי אותם אנשים. אלא שבעולם הקורבן הראשון של מתקפת ה-7 באוקטובר הפך את הפלסטינים לתחושת המקורבות הכללית והמצב הזה אינו מדתנה או משתפר גם חודשים אחרי הפסקת האש שכפה טראמפ על נתניהו בעזה.
אז מה יש לנו שם באוסטרליה? הפגנות רחבות, קולניות וחריפות נרשמו באוסטרליה נגד נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג במהלך ביקור רשמי במדינה — אירוע חסר תקדים בהיקפו ובעוצמתו כלפי נשיא ישראלי, ובוודאי כלפי דמות ייצוגית שאינה קובעת מדיניות ואינה חלק מהממשלה המכהנת.
הרצוג הגיע לאוסטרליה בהזמנה רשמית, בין היתר על רקע מחדלי ממשלת אוסטרליה עצמה, שהובילו לטבח בחוף בונדי בסידני — אירוע טראומטי שטלטל את המדינה והציף כשלים חמורים במערכות הביטחון והאכיפה המקומיות. דווקא על רקע זה, ביקור הנשיא נועד לשדר סולידריות, שותפות ערכית ושיח בין מדינות דמוקרטיות.
בפועל, הרצוג התקבל במחאות קשות, בסיסמאות בוטות, ובאווירה עוינת שחרגה בהרבה מביקורת מדינית לגיטימית. לא הייתה זו מחאה נקודתית — אלא הפגנת עומק של זעם, ניכור וטינה.
ההפגנות באוסטרליה אינן חריג. הן מייצגות. קשה לצפייה, לא נעים לעיכול — אבל מסוכן הרבה יותר להתעלם מהן. כך נראית כיום תדמית ישראל בדעת הקהל העולמית.
אין כאן בלבול בין נשיא לראש ממשלה, ואין הבחנה בין ממשלה לעם. בעיני העולם, יצחק הרצוג אינו אדם פרטי ואינו מוסד סמלי. הוא ישראל. וישראל, בעיני רבים, מזוהה היום באופן כמעט מוחלט עם האופן שבו ניהלה ממשלת נתניהו את מלחמת עזה.
המלחמה שנמרחה — והעולם איבד סבלנות. מאפריל 2023 ועד עצם היום הזה, לא הושג בעזה שום יעד שניתן להגדיר כהישג צבאי, כלכלי או אסטרטגי.
לא חוסל חמאס.
לא הוקם שלטון חלופי.
לא הושגה הכרעה.
לא נוצר אופק מדיני.
מה שכן נוצר הוא תהליך מתמשך של שחיקה: בלגיטימציה, באמון, וביכולת של ישראל להסביר את עצמה.
בדעת הקהל העולמית התקבעה מסקנה אחת: המלחמה נמשכה הרבה מעבר לכל היגיון — לא מתוך צורך ביטחוני, אלא מתוך שיקול פוליטי.
“הניצחון המוחלט” — סיסמה ששרפה מדינה
״הניצחון המוחלט״, כהגדרת נתניהו וממשלת הימין הקיצוני שלו, לא היה יעד ריאלי מעולם.
לא מבחינה צבאית.
לא מבחינה מדינית.
ולא מבחינה בינלאומית.
זו הייתה סיסמה ריקה מתוכן, שנועדה להצדיק מלחמת נצח ולהרחיק את רגע ההכרעה. בישראל עוד ניתן היה למכור אותה. בעולם — היא התקבלה כבלוף.
בנימין נתניהו נכנע והפך כלי משחק בידי איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’ — שני שרים קיצוניים שבלעדיהם אין לו ממשלה ואין לו יום נוסף בלשכתו. העולם מזהה זאת היטב: ראש ממשלה שאינו מקבל החלטות — אלא דוחה אותן בעיקר כדי לשרוד אישית ופוליטית. הוא האיש שאינו מוביל — אלא נגרר.
וחייבים לומר את האמת: גם הזירה האמריקאית קרסה. למרות יחסי הציבור על “הצלחות מול טראמפ”, המציאות הפוכה:
המכסים הוטלו.
ההגבלות הצבאיות הוחמרו.
מרחב הפעולה המדיני הצטמצם.
ובשיא האבסורד, אותו טראמפ שנתניהו הציג כהישג אישי — הוביל, דרך מועצת הביטחון ושרשרת לחצים בינלאומיים, לכפיית הפסקת אש ולהעברת השלטון בעזה למארג בינלאומי מסוכן וחסר תקדים.
בעולם זה נתפס לא כהישג — אלא כהכרעה של ישראל.
ההפגנות אינן נגד בוז׳י אלא נגד מדינה כפי שהיא נתפסת היום: מדינה שאיבדה בלמים, נגררת אחרי קיצונים, וממשיכה מלחמה שאין לה תכלית.
אוסטרליה כמדד — לא כחריג
כשנשיא ישראל אינו יכול לבקר במדינה מערבית, דמוקרטית, ידידותית לכאורה — בלי מחאה בוטה וחסרת תקדים — זו אינה תקלה. זה סימן.
זהו המחיר המצטבר של מריחת מלחמה, של כישלון הנהגתי, ושל ניתוק מהמציאות הבינלאומית.
היחידים שממאנים להביט באמת בעיניים ולצאת גם הם לרחובות להפגנות לגיטימיות שעדיין מותרות על פי חוק עד שהדיקטטוריזציה תושלם וגם זה ייעלם – הם אזרחי ישראל והמחיר שעמישראל ישלם עוד ייגבה מאתנו לדורות – הרבה אחרי שנתניהו יהפוך פרק אפל בהיסטוריה של העם היהודי.
עניין מרכזי
חדשות וסקופים מאז 1999.
