האיראנים ממשיכים לזנב באמריקנים והלילה פגעו כתב״מים בחמישה מטוסי תדלוק צבאיים בשדה תעופה בסעודיה.
ארה״ב מצידה הפציצה באי המשמש להפקת נפט איראני. טראמפ התגאה במהלך אך הדגיש שההוראה היתה לא לפגוע במתקני הנפט.
משמרות המהפיכה הודיעו שאם מתקני הנפט שלהם ייפגעו, הם ישמידו את כל תעשיית הנפט הקשורה ישירות או בעקיפין לארצות הברית ובנות בריתה בכל המזרח התיכון.
בקצב הזה – של הפגיעות ההדדיות כדאי להתחיל להצטייד בעששיות.
ההתפתחויות בשטח: ארה״ב תקפה הלילה מטרות צבאיות באי ח׳ארג – הצומת הקריטי של יצוא הנפט האיראני – טראמפ התרברב שהמטרות הצבאיות שם “הושמדו לחלוטין”, אבל הדגיש כי הורה במכוון שלא לפגוע בתשתיות הנפט עצמן; מנגד, טהרן מבהירה כי פגיעה ישירה במתקני האנרגיה שלה תגרור מתקפה על תשתיות אנרגיה של כל מי שמשתף פעולה עם וושינגטון באזור. במקביל, עיראק שוב הופכת לשטח אש, לבנון הולכת ומתפרקת תחת מתקפות וגל עקורים עצום, נתיבי השיט נחנקים, מחירי האנרגיה קופצים – והחשש הוא שכמעט כל צד כבר פועל לפי היגיון של הסלמה ולא של בלימה.
המהלך האמריקני בח׳ארג איננו עוד “תקיפה” אלא איתות אסטרטגי כמעט חסר תקדים. האי הזה מטפל בכ־90% ממשלוחי הנפט של איראן, ורויטרס מדגישה שזהו מזה שנים אחד מנקודות התורפה הרגישות ביותר של המשטר, בדיוק משום שפגיעה בו מאיימת לא רק על הכנסות איראן אלא על שוק האנרגיה כולו. טראמפ איים במפורש כי אם טהרן תמשיך לשבש את המעבר החופשי והבטוח במצר הורמוז, הוא “ישקול מחדש” את ההימנעות מפגיעה בתשתיות הנפט. כלומר: האיום האמריקני עבר משלב של השמדת מטרות צבאיות לשלב של הצבת אקדח גלוי על רקת עמוד התווך הכלכלי של הרפובליקה האסלאמית.
ופה בדיוק טמון הסיפור הגדול: טראמפ ניסה הלילה לשדר גם כוח וגם ריסון – “יכולנו לשרוף לכם את הברז, בינתיים בחרנו שלא” – אבל האמירה הזו עצמה דוחפת את איראן לעמדת “אין לנו מה להפסיד”. לפי רויטרס, הכוחות המזוינים של איראן כבר הודיעו שכל פגיעה במתקני הנפט והאנרגיה שלהם תיענה בתקיפות על מתקנים שבבעלות חברות נפט המשתפות פעולה עם ארה״ב באזור. זו כבר לא רטוריקה סתמית: זו הגדרה מפורשת של שדות נפט, מסופים, צינורות, נמלים ומתקני אחסון ברחבי המפרץ כיעדי מלחמה לגיטימיים מבחינת טהרן.
מכאן גם נובע הממד הסעודי של האירוע. הדיווח שלפיו חמישה מטוסי תדלוק אמריקניים נפגעו על הקרקע בבסיס פרינס סולטן בסעודיה, אם יתברר כנכון במלואו, הוא לא עוד תקרית אלא מסר מבצעי מדויק: האיראנים, או מי שפועל מטעמם, מנסים לפגוע ביכולת האמריקנית להאריך טווח, לתחזק קצב גיחות ולהקרין כוח אווירי רצוף. רויטרס ציטטה את הדיווח הזה על בסיס הוול סטריט ג׳ורנל ושני גורמים אמריקניים, אך הבהירה במפורש שהיא לא אימתה אותו עצמאית. לפי אותו דיווח, המטוסים ניזוקו אך לא הושמדו, ולא היו הרוגים. עצם האפשרות שהפגיעה הזו אכן אירעה מסבירה למה האמריקנים משגרים לאזור עוד 2,500 נחתים ואת ספינת התקיפה האמפיבית USS Tripoli: וושינגטון מבינה שהמערכה כבר אינה “נקייה”, ושנכסים אמריקניים במפרץ חשופים יותר מכפי שרצתה להודות.
הזירה העיראקית, מצדה, מספקת הוכחה נוספת לכך שהמלחמה כבר זלגה עמוק אל תוך מרחבי ההשפעה האמריקניים. רק לפני ימים אחדים נורו רקטות קטיושה לעבר שגרירות ארה״ב בבגדד, וברויטרס צוין כי זו הייתה הפעם הראשונה זה יותר משנתיים שהשגרירות הותקפה. כעת, לפי דיווחים מהיום, טיל אף פגע במנחת מסוקים בתוך מתחם השגרירות. אין זו רק פגיעה בסמל; זו דרך של המיליציות הפרו־איראניות להזכיר לאמריקנים שכל דיפלומטיה, מודיעין ולוגיסטיקה אמריקנית בעיראק יישארו תחת איום תמידי כל עוד המלחמה נמשכת.
גם מאזן הנפגעים האמריקני כבר לא זניח. רויטרס דיווחה כי כ־140 חיילים אמריקנים נפצעו בעשרת הימים הראשונים של המלחמה, רובם באורח קל, ובמקביל אושרה מותם של ששת אנשי הצוות שהיו על מטוס התדלוק שהתרסק במערב עיראק. כלומר, גם אם הבית הלבן עדיין מדבר בשפה של נחישות, ניצחון ושליטה, המציאות היא שארה״ב כבר משלמת מחיר מצטבר – מבצעי, פוליטי ותודעתי – שקשה להסתיר לאורך זמן.
בזירה הישראלית־איראנית הישירה, קצב האש נותר גבוה מאוד. רויטרס דיווחה כי חיל האוויר הישראלי תקף יותר מ־200 מטרות במערב ומרכז איראן בתוך יממה אחת, ובהן משגרי טילים בליסטיים, מערכות הגנה אווירית ואתרי ייצור נשק. במקביל, לפי רויטרס, איראן ממשיכה לשגר גלים של טילים וכטב״מים לעבר ישראל וגם לעבר מדינות המפרץ. הנתונים שפורסמו על ידי רויטרס ממחישים את היקף המתקפה האזורית: באיחוד האמירויות בלבד זוהו 253 טילים בליסטיים ו־1,440 כטב״מים, בקטר 127 טילים ו־63 כטב״מים, בבחריין הושמדו 105 טילים ו־176 כטב״מים, ובכוויית דווח על 120 טילים בליסטיים ו־308 כטב״מים. אפילו בלי נתונים מלאים מסעודיה ועומאן, ברור שהמפרץ כולו הפך לחזית.
וזה מביא אותנו ללב הכלכלי של הסיפור: מצר הורמוז. האיראנים לא חייבים לסגור אותו הרמטית כדי לנצח בנקודות; מספיק שהם יהפכו אותו למסוכן, יקר, בלתי צפוי, כמעט בלתי ניתן לביטוח. רויטרס מזכירה שכ־20% מזרימת הנפט העולמית עוברת דרך המצר הזה, וכי איראן כבר שיבשה כמעט לחלוטין את השיט בו. חברות הספנות הגדולות – בהן מארסק, הפאג־לויד, MSC ו־CMA CGM – השעו או שינו מסלולים, חלקן מסביב לכף התקווה הטובה, מה שמאריך זמני הפלגה, מייקר ביטוח ומזעזע את שרשראות האספקה. גם פרמיות ביטוח הסיכון המלחמתי זינקו, ואנליסטים הזהירו שהמשך ההסלמה עלול לייצר לחצי אינפלציה עולמיים.
הפגיעה כבר ניכרת בשוק האנרגיה. ברקליס העלתה את תחזית מחיר ברנט ל־85 דולר לחבית בתרחיש של נרמול תוך שבועות, אך ציינה כי אם ההפרעה תימשך 4–6 שבועות, המחיר עלול לטפס ל־100 דולר. לפי רויטרס, ברנט כבר סגר את יום שישי באזור 103.14 דולר לחבית. ממשל טראמפ הודיע על שחרור 172 מיליון חביות מהמלאי האסטרטגי האמריקני, כחלק ממהלך רחב יותר של ה־IEA, אך גם זה יותר פלסטר מתרופה: שחרור מלאים יכול לקנות זמן, לא לפתור מלחמה.
סעודיה עצמה כבר מרגישה את הלהבות בכיס ובשדות. רויטרס דיווחה כי הפקה סעודית קוצצה בכ־20% לכ־8 מיליון חביות ביום, בין היתר בשל השבתת שדות כמו סאפאניה וזולוף והצורך לעקוף את הורמוז דרך ינבוע שבים האדום. אם המגמה הזו תימשך, לא מדובר רק בבעיה איראנית או אמריקנית אלא בשיבוש אזורי של ממש בברז האנרגיה של העולם.
לבנון, בינתיים, היא כבר לא “זירה משנית” אלא זירת התמוטטות. האו״ם פתח בקשת חירום של 308 מיליון דולר אחרי שלמעלה מ־800 אלף בני אדם – יותר משביעית מאוכלוסיית המדינה – נעקרו מבתיהם. רויטרס מדווחת על כמעט 700 הרוגים, על התרחבות מתמדת של אזורי הפינוי, ועל מציאות שבה ביירות קולטת גלי פליטים פנימיים בזמן שגם היא עצמה מותקפת. זו איננה רק מכה לחיזבאללה; זו חבטה בלבנון כמדינה, בחברה, בתשתיות ובכלכלה שכבר הייתה ממילא שבירה. כל עוד חיזבאללה ממשיך לירות וכל עוד ישראל מעלה את עוצמת התגובה, לבנון נדחפת לעבר שיתוק ממושך.
אירופה, מצדה, מתחילה להיערך – אבל בזהירות שמלמדת כמה היא חוששת להיגרר פנימה. צרפת מקדמת יוזמה לקואליציה שתסייע באבטחת השיט במצר הורמוז, ובמקביל מחזקת נוכחות ימית בים התיכון, בים האדום ואולי בהמשך גם באזור המצר עצמו. אלא שגם בפריז מבינים שהסיכון כרגע עצום מדי, ושבלי הסכמה רחבה או לפחות יציבות מינימלית, ליווי שיט עלול להפוך בעצמו לפרובוקציה שמזמינה אש.
והזווית הפוליטית בוושינגטון? גם שם אין אחדות. בעוד טראמפ משדר שמבחינתו המלחמה תימשך “כל עוד צריך”, בתוך הממשל כבר נשמעים קולות שאומרים: להכריז ניצחון ולצאת. עצם הדליפה הזו מלמדת שהשאלה כבר איננה רק “איך מכים באיראן”, אלא “איך מסיימים בלי להיראות מובסים”. זו שאלת מיליון החביות, והיא מסוכנת במיוחד כשבמקביל טראמפ ממשיך לאיים, לשלוח כוחות נוספים, ולהקשיח את השפה.
השורה התחתונה קשה וברורה: בכל אחת מן הזירות – איראן, ישראל, לבנון, עיראק, המפרץ, השיט הבינלאומי ושוק האנרגיה – יש כעת מנגנון הסלמה אוטומטי משלו. תקיפה אמריקנית בח׳ארג יכולה להוליד תגובה איראנית על תשתית נפט של בעלת ברית; תקיפה כזו יכולה לגרור מתקפת מיליציות בבגדד; זו יכולה לדחוף את האמריקנים לתגבור נוסף; תגבור נוסף יכול לעודד עוד ירי על בסיסים; וכל סבב כזה מעלה עוד מדרגה את הסיכון לטעות חישוב שתבעיר את המזרח התיכון כולו. המילה “עששיות” כבר אינה סתם בדיחה שחורה. כשהנפט הופך לכלי נשק, האורות באמת עלולים להתחיל להבהב.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
