המשפטים שנפלטו אמש מהבית הלבן לא נשמעו כמו עוד פרובוקציה מקרית. הם נשמעו כמו בלון ניסוי גס, מסוכן, כמעט ברוטלי: נשיא ארצות הברית מדבר על קובה לא כעל מדינה ריבונית שכנה, אלא כעל טריטוריה שמותר לו “לקחת”, לעצב, לשבור או “לשחרר” לפי רצונו. זה קרה בשעה שקובה קורסת אל תוך משבר אנרגיה וכלכלה חסר תקדים, עם קריסת רשת החשמל הארצית, מחסור חמור בדלק, מזון ותרופות, ושיחות חשאיות שנפתחו בין הוואנה לוושינגטון כדי למנוע הידרדרות נוספת. במקום להרגיע, טראמפ בחר לאותת לעולם: קובה על הכוונת.
כדי להבין את גודל הרעש צריך להתחיל מההווה. קובה חווה בימים אלה משבר עמוק: סוכנות AP דיווחה על קריסת חשמל ארצית נוספת, בזמן שמערכת החשמל השברירית מתקשה לחזור לפעולה, ובחלקים גדולים מהאי אין אספקת חשמל סדירה. רויטרס ו-AP דיווחו שהמשבר הוחרף בגלל עצירת אספקת הנפט מוונצואלה, מחסור חמור במטבע זר, תשתיות ישנות, ולחץ אמריקני גובר שהקשה עוד יותר על היכולת של הוואנה להשיג דלק. במקביל גובר הזעם הציבורי, פורצות מחאות, והממשלה מחפשת חבל הצלה.
על הרקע הזה טראמפ לא הסתפק בדיבור על “עסקה”. לפי רויטרס, הוא אמר שייתכן שארה״ב “תעשה משהו אחר” אם השיחות לא יניבו תוצאה, ובהמשך אמר שהוא מאמין שיהיה לו “הכבוד לקחת את קובה”. זו כבר אינה שפת לחץ כלכלי קלאסית, אלא רטוריקה של כפייה גיאופוליטית. כשנשיא אמריקני מדבר כך על אי הנמצא תשעים מייל בלבד מפלורידה, שום מדינה באזור לא יכולה להרשות לעצמה לשמוע בזה בדיחה.
אבל קובה איננה רק משבר חדשותי רגעי. היא פצע היסטורי פתוח ביחסי ארה״ב–אמריקה הלטינית. מאז המהפכה של פידל קסטרו ב-1959, וושינגטון רואה בה שילוב מרגיז של כישלון מדיני, עלבון היסטורי ואתגר אידאולוגי. הפלישה הכושלת למפרץ החזירים ב-1961 — ניסיון אמריקני מגובה CIA להפיל את המשטר החדש באמצעות גולים קובנים — הסתיימה במבוכה צורבת לאמריקנים ובניצחון תודעתי אדיר לקסטרו. שנה אחר כך הגיע משבר הטילים של 1962, אחד הרגעים המסוכנים בתולדות האנושות, כאשר ממשל ג׳ון קנדי גילה טילים סובייטיים בקובה והטיל על האי “הסגר” ימי, או “קוורנטינה”, כדי למנוע הגעת נשק נוסף. בסופו של דבר הושג הסדר מול חרושצ׳וב, אבל הלקח האמריקני היה ברור: קובה איננה עוד אי קריבי; היא צומת אסטרטגי שיכול להצית את העולם.
ומשם נמשך הסיפור אל החרם. מחלקת המדינה האמריקנית מציינת רשמית כי ארה״ב מקיימת אמברגו כלכלי מקיף על קובה, וכי הנשיא ג׳ון קנדי הכריז עליו בפברואר 1962. מאז, החרם התרחב, שינה צורות, הוקשח והוקל לפרקים, אך מעולם לא נעלם באמת. תחת טראמפ הוקשחו שוב שורה של מגבלות על סחר, תיירות, העברות כספים וגישה לדולרים; בשנים האחרונות הופעל על קובה גם לחץ עקיף דרך אנרגיה, במיוחד דרך פגיעה בנתיבי האספקה מוונצואלה. מבחינת הוואנה, זהו מצור כלכלי ארוך שנים; מבחינת וושינגטון, זהו מנוף לחץ לגיטימי על משטר קומוניסטי. מבחינת הקובנים הפשוטים, זו מציאות יומיומית של מחסור והשפלה.
כאן נכנסת גם שאלת ההגירה, שהיא חלק מהסיפור לא פחות מהטילים והסנקציות. במשך עשורים, כל גל משבר בקובה הוליד גם גלי עזיבה: מההגירה של שנות השישים, דרך מריאל ב-1980, ועד בריחות ים מסוכנות וגלי מהגרים חדשים בכל פעם שהכלכלה באי נחנקת. גם כעת, כשהאי סובל מהפסקות חשמל, רעב גובר, מחסור בדלק ושירותים רפואיים קורסים, ברור לכל מי שמכיר את ההיסטוריה: אם קובה תישבר עוד קצת, פלורידה תרגיש את זה על בשרה. סוכנויות הידיעות מדווחות על חשש גובר מקריסה כלכלית עמוקה יותר ועל לחץ פנימי גובר באי, והמשמעות של זה כמעט תמיד כוללת גם פוטנציאל להגירה גואה.
ובדיוק בנקודה הזו ההצהרה של טראמפ מקבלת מימד מסוכן במיוחד. כי היא לא באה בחלל ריק, אלא על רקע שיחות חשאיות בין וושינגטון להוואנה. הנשיא הקובני מיגל דיאס-קאנל אישר פומבית שקיימים מגעים עם ארה״ב, והדגיש שקובה מעוניינת בשיחות המבוססות על כבוד וריבונות, לא על התערבות והכתבה מבחוץ. לפי רויטרס ו-AP, קובה מקווה להקל מעט את הלחץ ולמנוע התמוטטות נוספת, בעוד טראמפ ואנשיו מאותתים שהתקדמות אמיתית תלויה בשינוי יסודי יותר, אולי אפילו בהדחת ההנהגה. כלומר: מאחורי מילת ה”עסקה” מסתתרת האפשרות שממשל טראמפ אינו מחפש פיוס, אלא כניעה בתחפושת דיפלומטית.
לכן הכותרת האמיתית היא לא אם טראמפ “מתכוון לפלוש” מחר בבוקר. אין כרגע ראיה פומבית לתוכנית מבצעית אמריקנית סדורה לכיבוש צבאי של קובה, וחשוב לומר זאת במפורש. אבל יש בהחלט סימנים מדאיגים לכך שהנשיא מנסה להכין את הקרקע לרעיון רחב יותר: הפיכת קובה מבעיה ריבונית עצמאית ליעד אמריקני פתוח — כלכלית, מדינית ואולי בהמשך גם ביטחונית. זה יכול להתחיל בחנק אנרגטי, להמשיך בתעריפים על מדינות שמספקות לה נפט, לעבור דרך דרישה לשינוי שלטוני, ולהסתיים בניסיון להנדס בהוואנה הנהגה שתהיה תלויה לחלוטין בוושינגטון. כל זה הוא ניתוח הנשען על רצף הצעדים וההתבטאויות, לא הצהרה רשמית של הבית הלבן על “כיבוש”.
ולא במקרה המילה “גרורה” עולה כאן. במאה ה-20 קובה הייתה מבחינת אמריקנים רבים כמעט מובלעת כלכלית אמריקנית: קזינו, סוכר, מלונות, מאפיה, שליטה חיצונית במסווה של עצמאות. המהפכה של קסטרו הייתה, בין השאר, מרד נגד הסדר הזה. היום טראמפ לא מדבר כמובן בשפה של בטיסטה, אבל כשהוא אומר שיוכל “לקחת את קובה”, הוא נוגע בעצב ההיסטורי העמוק ביותר של האי: הפחד לא רק מסנקציות ולא רק ממחסור, אלא מחזרה למעמד של מדינה שמותר למעצמה מצפון לה לקבוע את גורלה. כאן נמצא הכוח הנפיץ של האמירה שלו.
גם מבחינה אמריקנית פנימית יש למהלך הזה היגיון פוליטי. פלורידה, הקהילה הקובנית־אמריקנית, והימין האנטי־קומוניסטי בארה״ב הם קהל שמקשיב היטב לכל מילה על הוואנה. טראמפ יודע שרטוריקה של כוח מול קובה עובדת פוליטית אצל חלקים גדולים מהבסיס שלו. אבל כאן שוב עולה ההבדל בין פוליטיקה לבין אסטרטגיה: מה שמייצר כותרת טובה במיאמי עלול להדליק מחדש את כל שדי המלחמה הקרה בקריביים. די היה במשבר הטילים אחד כדי ללמד כמה מהר אי קטן יכול להפוך לציר עימות עולמי.
הטרגדיה היא שקובה של 2026 חלשה מאוד, אבל דווקא בגלל זה היא גם מסוכנת. מדינה בקריסה, עם אוכלוסייה מותשת, משטר נוקשה, תשתיות אנרגיה מתפוררות, זעם ציבורי מתגבר ומעצמה שכנה שמדברת עליה בלשון של בעלות — זה מתכון לא ל”שחרור”, אלא לחוסר יציבות, לגלי הגירה, לדיכוי פנימי, ואולי גם לעימות בינלאומי חדש. AP הזהירה שהרשת הקובנית כל כך שברירית שכל החזרה לחשמל עלולה שוב ליפול; רויטרס תיארה אי שלא קיבל אספקת נפט במשך חודשים; ובתוך המציאות הזאת הבית הלבן מדבר על “לקחת” את המדינה. זה לא נשמע כמו דיפלומטיה. זה נשמע כמו מישהו שמריח חולשה ומדמיין שלל.
השורה התחתונה קשה וברורה: טראמפ לא דיבר אמש על קובה כעל שכנה במשבר, אלא כעל יעד. ההיסטוריה מלמדת מה קורה כשאמריקה מתחילה לדבר כך על קובה; ההווה מלמד עד כמה האי פגיע; והעתיד עלול ללמד שוב כמה מהר משבר מקומי הופך לסיפור עולמי. מי שזוכר את קנדי, את מפרץ החזירים, את ההסגר הימי ואת רגעי האימה של 1962, לא יכול לשמוע נשיא אמריקני אומר ש”יהיה לי הכבוד לקחת את קובה” ולהישאר אדיש.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומל
