השעון מתקתק. הלילה יפוגו 48 השעות שהקצה טראמפ למשמרות המהפיכה השולטים עתה באיראן באופן מוחלט להודיע על פתיחת מיצרי הורמוז או ש… מצד אחד המצב עלול להידרדר למשבר חסר תקדים. מצד שני – כמו שכתבנו לפני כמה ימים – יכול מאוד להיות שהאולטימטום מיועד למטרה אחת ויחידה – לסיים את המלחמה הזו מהר ככל האפשר, גם אם זה יהיה על חשבונו של נתניהו.
והיום, כמה שעות לפני שטראמפ היה עושה צחוק מעצמו ומעמיד עצמו במצב בלתי נסבל הודיע הנשיא האמריקני שהוא מבטל את איומו לתקוף ונכנס למשא ומתן עם האיראנים. טהרן אינה מאשרת את ההודעה אך האיום להסלמה מיידית הוסר למורת רוחו של נתניהו.
בהודעה שפרסם ברשת החברתית שלו אומר טראמפ שהאולטימטום נדחה בחמישה ימים במהלכם מתקיימות השיחות לסיום המלחמה.
איראן הכחישה שמדובר במשא ומתן ישיר ופרשנים איראניים אמרו שאם יש מגעים הרי שהם מתקיימים באמצעות עומאן או אפילו מצרים. יש שב ראש הפרלמנט האיראני צייץ: ״אין שום מו״מ עם ארה״ב. טראמפ פשוט משקר כדי לצאת מהבטחות הכזב שלו.
ההודעה האחרונה הפומבית היתה חד משמעית – מועצת ההגנה של איראן הודיעה היום כי כל תקיפה של חופי איראן או של האיים שבשליטתה תיענה בצעד קיצוני: ניתוק נתיבי השיט והתקשורת במפרץ, כולל הטמנת מוקשים ימיים מן החוף האיראני. במילים אחרות, טהרן מאותתת לעולם שהיא מוכנה להצית את אחת מנקודות החנק הרגישות ביותר בכלכלה העולמית.
כאן כבר לא מדובר בעוד הכרזה תעמולתית בסגנון המוכר של המשטר. זו התייצבות איראנית גלויה על קו שמחבר בין איום צבאי, טרור ימי, חנק אנרגטי והפחדה גלובלית. טראמפ איים למחוץ את רשת החשמל האיראנית אם טהרן לא תפתח מחדש את מצרי הורמוז בתוך 48 שעות; משמרות המהפיכה לא רק סירבו, אלא השיבו באיום נגדי: סגירה מוחלטת של המצר, פגיעה בתשתיות אנרגיה אזוריות והשמדת נכסים של גורמים הקשורים לארצות הברית.
מיצרי הורמוז הם לא עוד מעבר מים על המפה. זהו הצוואר הדק שדרכו זורמת בערך חמישית מאספקת הנפט העולמית וחלק משמעותי גם מסחר הגז הטבעי הנוזלי. כל פגיעה מתמשכת בנתיב הזה אינה רק מכה למדינות המפרץ אלא זעזוע מיידי לכל העולם: מאסיה התלויה באנרגיה מהמפרץ, דרך אירופה שכבר פגיעה בשל מחירי אנרגיה, ועד שווקים מתעוררים שעלולים לקרוס ראשונים תחת זינוק בעלויות הדלק, השינוע והייצור.
החלק המצמרר באמת בהודעה האיראנית הוא הבחירה במוקשים ימיים כאמצעי מרכזי. זה נשמע כמעט מיושן, אבל דווקא משום כך זה כלי מפחיד כל כך: זול יחסית, פשוט לפריסה, קשה לגילוי, ובעל אפקט פסיכולוגי עצום. מספיק שמכלית אחת תיפגע, או שחברת ביטוח גדולה תחליט שהאזור אינו בר-כיסוי, כדי שהפאניקה תעשה את השאר. גם רויטרס הזכירה בהקשר הזה את הלקח מן שנות ה-80, אז נדרשו יותר ממאה שולות מוקשים כדי להתמודד עם איום דומה במפרץ. זהו נשק שנועד לא רק להטביע ספינות אלא לשתק תנועה, להקפיא מסחר ולהפוך את הים לשדה אימה.
אלא שהים הוא רק חלק מהסיפור. במקביל, איראן מחריפה את האיום גם לעבר תחנות כוח ותשתיות שמזינות בסיסים אמריקניים במפרץ, וכן מתקנים בישראל. טהרן כבר מאותתת שהיא רואה במתקני חשמל, אנרגיה ותמיכה לוגיסטית מטרות לגיטימיות ל”תגובה מידתית”. מאחורי הניסוח הזה מסתתרת מציאות ברורה: כל לחיצה על ההדק מצד וושינגטון עלולה להפוך בן לילה למלחמת תשתיות אזורית, שבה החשמל, המים, הדלק והנמלים יהפכו לחזית.
התגובה העולמית כבר מורגשת. שוקי המניות בעולם ירדו בחדות, מחיר הנפט זינק אל מעל 113 דולר לחבית, ומדינות רבות החלו לתמחר תרחיש של משבר אנרגיה מתמשך. לפי הדיווחים, גם שוקי הגז רעדו, ואזהרות פומביות נשמעו מפני משבר שעלול להיות חמור אף יותר מזעזועי האנרגיה של שנות ה-70. הסיפור הזה כבר מזמן אינו “עוד עימות במזרח התיכון”; הוא מתחיל לחדור לחשבון החשמל, למשכנתאות, לשרשראות האספקה וליוקר המחיה של מאות מיליונים.
ובאירופה, ובעיקר בבריטניה, האיום קיבל לפתע מימד כמעט אינטימי. לא רק מחירי הדלק והגז מדאיגים את לונדון, אלא עצם ההבנה שהאיראנים מאותתים כעת על טווחים שמגרדים את גבולות אירופה. הדיווחים סביב השיגורים לעבר דייגו גרסיה, הבסיס האמריקני-בריטי באוקיינוס ההודי, הכניסו את הבריטים למצב של דריכות נדירה. ראש הממשלה קיר סטארמר אמנם הבהיר שאין כרגע הערכת מודיעין שלפיה איראן מכוונת ישירות לבריטניה עצמה, אך עצם הצורך שלו להרגיע כך את הציבור מלמד עד כמה עמוקה אי-הנוחות.
ומעבר להרגעה הרשמית, בתקשורת הבריטית כבר הורגשה כמעט חלחלה. דיווחים ב”טיימס” ובצהובונים הבריטיים עסקו בשאלה שבעבר נשמעה דמיונית: האם טיל איראני בעל טווח של כ-4,000 קילומטרים, אם יותאם למשקל ראש קרב קל יותר, מסוגל תאורטית להגיע גם למרחב הבריטי. אותם פרסומים ציינו כי שיגור איראני לעבר דייגו גרסיה שינה את תחושת המרחק הבטוח, ופתח מחדש את הדיון על חולשת ההגנה הבריטית מפני איום בליסטי ארוך טווח. חשוב להדגיש: זהו דיון תקשורתי-ביטחוני ולא קביעה רשמית של ממשלת בריטניה, אבל הוא מעיד היטב על עומק החרדה שנולדה בן רגע.
וזה אולי לב העניין: איראן מנסה להוכיח שלא מדובר עוד במלחמה מקומית בין טהרן לירושלים או בין טהרן לוושינגטון. היא מנסה להפוך את כולם לבני ערובה של הזירה: המפרץ, הספנות, הנפט, החשמל, הביטוח, הגז, שוקי ההון, בסיסים מערביים, ואפילו תחושת החסינות הגיאוגרפית של אירופה. כשאיראן מאיימת למקש את המפרץ, היא לא רק מאיימת על אונייה אמריקנית; היא מאיימת על נהג בלונדון, על מפעל בגרמניה, על תחנת כוח בהודו ועל משפחה יפנית שמחכה למשלוח אנרגיה.
מבחינת טראמפ, זהו גם מבחן מנהיגות וגם מלכודת. אם ייסוג, הוא ייתפס כמי שהציב אולטימטום רועש וקיבל בתמורה לעג איראני פומבי. אם יכה, הוא עלול להכניס את האזור כולו – ואת הכלכלה העולמית יחד איתו – לשלב פראי הרבה יותר. כבר עכשיו ברור שהאיראנים אינם מאותתים על פשרה, אלא על הימור מחושב: לשכנע את העולם שהמחיר של שבירתם יהיה כבד מדי.
ומעל כל זה מרחפת העובדה הפשוטה והמפחידה: מלחמות גדולות אינן מתחילות תמיד בפיצוץ הגרעיני או בהסתערות היבשה. לפעמים הן מתחילות במעבר ימי צר, במוקש אחד מתחת למים, באיום אחד על תחנת כוח, ובתחושה פתאומית בבירות רחוקות שהאש כבר אינה באמת רחוקה מהבית.
הלילה, כשהשעון של טראמפ יתאפס, העולם לא רק יבחן אם מצרי הורמוז ייפתחו. הוא יבחן אם נפתח שלב חדש, מסוכן ויקר בהרבה, במלחמה שכבר מזמן חדלה להיות רק מלחמה אזורית.
והנקודה הישראלית שאיש אינו מעז לדבר עליה – לארצות הברית יש היסטוריה של זניחת בנות ברית ברגעים קריטיים באופן שהביא להתמוטטותן המוחלטת. המשבר הנוכחי כבר הביא את הרפובליקנים תומכי טראמפ ואת צוות הקרוב להתחיל לפזר רמזים על הצורך לברוח ממדינות המפרץ כמסקנה חשובה מהמבצע הכושל הזה. ישראל עלולה להיות כלולה בתוכנית המסוכנת הזו, ואולי אף תהיה הבאה בתור. לאמריקנים נמאס להיות הפראיירים של העולם. ככה לפחות הם מרגישים ועם תחושות – צודקות או מוטעות – קשה להתווכח ביעילות.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
