הוא נכנס למערכה הזו כמו שהוא נכנס כמעט לכל דבר בחייו הפוליטיים: ברעש, בביטחון עצמי מופרז, בתחושת כל־יכולות שמבוססת יותר על אינסטינקטים מאשר על הבנה עמוקה של המציאות. הוא האמין שהעולם יתיישר לפי קצב הציוצים שלו, שהיריבים ייבהלו מהטון, שהשוק ייכנע לאיום, ושאיראן – כמו שחקנים אחרים בעבר – תמצמץ ראשונה.
אבל הפעם, זה לא קרה.
זו לא הייתה עוד זירה שבה ניתן להפעיל לחץ, להעלות את הרף, ואז לסגת עם “עסקה טובה”. זו הייתה זירה אחרת לגמרי. עמוקה, היסטורית, אידיאולוגית, ובעיקר – עיקשת.
והפער הזה בין איך שדונלד טראמפ רואה את העולם לבין איך שהעולם באמת פועל – התפוצץ לו בפנים.
הרברבנות שהובילה לעיוורון בעיקר כי נתניהו הבטיח הרים וגבעות שאין סיכוי לממשם.
הבעיה לא הייתה רק בהחלטות. היא הייתה בגישה.
טראמפ לא ניהל את המערכה – הוא ניהל מופע.
הצהרות על “48 שעות”, איומים על פתיחה בכוח של מצרי הורמוז, הבטחות להכרעה מהירה – כל אלה לא היו חלק מתוכנית אסטרטגית סדורה. הם היו חלק מנרטיב של כוח.
אבל כוח, כשהוא לא מגובה בהבנה – הופך במהירות לאשליה.
איראן לא נבהלה.
היא לא התקפלה.
והיא לא מיהרה לשולחן המשא ומתן.
היא עשתה בדיוק להפך.
הטעות הגדולה: אי הבנת איראן
הכישלון הקולוסאלי של טראמפ מתחיל בנקודה אחת מרכזית: הוא לא הבין מול מי הוא עומד.
איראן אינה רק מדינה. היא רעיון.
היא תפיסת עולם.
היא מערכת שלמה של סבלנות, הקרבה ונכונות לשלם מחיר.
הוא התייחס אליה כמו אל עוד יריב עסקי – כזה שאפשר ללחוץ עליו, להקיף אותו, ולגרום לו להישבר.
אבל איראן לא משחקת את המשחק הזה.
היא מוכנה לספוג.
היא מוכנה להמתין.
והיא מוכנה להקריב כדי לא להיכנע.
וכשזה מתנגש עם גישה של “נכריע מהר ונמשיך הלאה” – התוצאה ידועה מראש.
העוצמה הכלכלית שלא נלקחה בחשבון
אחת האשליות המרכזיות הייתה שהלחץ הכלכלי יכריע את טהרן.
אבל גם כאן טראמפ טעה:
איראן של השנים האחרונות אינה מבודדת כפי שנדמה.
היא פיתחה רשתות עוקפות סנקציות.
היא נשענת על שווקים חלופיים.
והיא נהנית מתמיכה שקטה אך משמעותית מצד מעצמות כמו סין ורוסיה.
לא מדובר בברית רשמית – אלא בשיתוף אינטרסים עמוק:
סין זקוקה לאנרגיה.
רוסיה נהנית מהחלשת המערב.
ואיראן מנצלת את המרחב הזה כדי לשרוד – ואף להתחזק.
במילים פשוטות: הכלכלה האיראנית לא קרסה.
והלחץ – לא השיג את מטרתו.
הצבא האמריקני אומר “עד כאן”
אחד הרגעים הדרמטיים ביותר התרחש דווקא מאחורי הקלעים.
ראשי הצבא האמריקני – שבמשך שנים התרגלו ליישר קו – סימנו גבול.
כאשר עלתה האפשרות לפעולה קרקעית, התשובה הייתה ברורה:
לא.
לא בגלל חוסר יכולת – אלא בגלל חוסר היגיון.
איראן אינה עיראק.
היא אינה אפגניסטן.
והיא בוודאי לא יעד שניתן “לכבוש ולצאת”.
כאשר האיראנים עצמם משדרים בגלוי: “תבואו, אנחנו מחכים לכם” – המשמעות ברורה לכל מי שמבין מלחמות:
זו מלכודת.
והפעם, לשם שינוי, הדרג הצבאי סירב להיכנס אליה.
קריסת ההרתעה – והתחזקות היריב
האירוניה הגדולה היא שבניסיון להפגין עוצמה – טראמפ השיג את ההפך.
ההרתעה האמריקנית לא התחזקה.
היא נסדקה.
איראן לא רק שלא נחלשה – היא הפכה עיקשת יותר, אגרסיבית יותר, ובטוחה יותר בעצמה.
המשטר לא התערער – אלא התלכד.
היורשים של הבכירים שחוסלו אינם מתונים יותר – אלא קיצוניים יותר.
כלומר: לא רק שלא הושג שינוי – הושגה הקצנה.
כאוס כלכלי – המחיר האמיתי
אבל אולי הכישלון הבולט ביותר הוא זה שנוגע לכל אדם פשוט – לא גנרלים ולא פוליטיקאים.
הכלכלה.
המהלך של טראמפ יצר אפקט שרשרת:
בורסות בעולם רעדו ונפלו.
מחירי הנפט זינקו.
שוקי האנרגיה נכנסו לטלטלה.
וחוסר הוודאות הפך למרכיב המרכזי.
ובתוך ארצות הברית:
מחירי הדלק זינקו בתחנות.
הציבור הגיב בכעס גלוי.
והתחושה הייתה של ניהול חסר אחריות של משבר בינלאומי.
זו כבר לא הייתה מדיניות חוץ.
זה הפך למשבר פנים.
ההפכפכות – מהאסטרטגיה אל האלתור
ואולי זה לב העניין:
אין כאן קו ברור.
יום אחד אולטימטום.
יום אחר נכונות לסיום.
יום אחד איום.
יום אחר מסר מרגיע.
ההפכפכות הזו אינה טקטיקה – היא חולשה.
וכשיריב כמו איראן מזהה אותה – הוא יודע בדיוק מה לעשות:
להחזיק מעמד.
הסירוב האיראני – והמסר לעולם
איראן לא רק שלא נכנעה – היא סירבה.
סירבה למשא ומתן בתנאים שהוצגו לה.
סירבה להיכנע ללחץ.
וסירבה לשחק לפי הכללים שטראמפ ניסה לכפות.
וזה אולי ההישג הגדול ביותר שלה:
לא לנצח בקרב – אלא לשנות את כללי המשחק.
השורה התחתונה – כישלון מהדהד
זה לא עוד משבר.
זה לא עוד סיבוב.
זה כישלון קולוסאלי.
כישלון של תפיסה.
כישלון של הבנה.
כישלון של הנהגה.
טראמפ נכנס למערכה הזו מתוך תחושת עליונות.
הוא האמין שהוא שולט במשחק.
אבל בסופו של דבר – המשחק שלט בו.
והתוצאה ברורה:
לא הושגה הכרעה.
לא הושג הסכם.
לא הושג שינוי.
אבל כן הושגה תוצאה אחת ברורה:
איראן חזקה יותר.
אמריקה זהירה יותר.
והעולם – הרבה פחות יציב.
והפעם, אפילו טראמפ מבין:
יש גבול למה שכוח יכול לעשות.
והוא גילה אותו – בדרך הקשה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
