קרא וחפש לעצמך מענה לשאלה הכי מטרידה את העולם כולו ואותנו במיוחד מאז הלילה – מה יהיה עכשיו?
השאלה שמרחפת מאז הלילה אינה עוד שאלה תיאורטית. היא קונקרטית, מיידית, ומטרידה: מה קורה כששני צדדים מרכזיים בעימות מדברים זה אל זה בשפה של הרס מוחלט – ולא משאירים לעצמם כמעט מרחב נסיגה?
בנאום לאומה, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הציב איום חסר תקדים בעוצמתו: אם דרישותיו לא ייענו – ארצות הברית “תחזיר את איראן לתקופת האבן”. לא מדובר בניסוח מקרי. זו רטוריקה שמכוונת לפגיעה עמוקה בתשתיות, ביכולת התפקוד של מדינה שלמה – לא רק במטרות צבאיות.
התגובה מטהרן לא איחרה להגיע – והיא הייתה לא פחות חריפה.
דובר משותף של משמרות המהפכה וצבא איראן, איברהים זולפאגארי, דחה בבוטות את האיום האמריקני והבהיר:
“המלחמה עם ארצות הברית וישראל תימשך עד להכנעתם המוחלטת.”
זו אינה רק תשובה – זו הגדרה של מטרת מלחמה.
זולפאגארי הוסיף כי בניגוד לטענות האמריקניות, יכולות הייצור הצבאיות של איראן לא נפגעו:
“הפיתוח והייצור של מערכות טילים, רחפנים, הגנה אווירית ולוחמה אלקטרונית נמשכים במלוא הקצב – במיקומים סודיים.”
המשמעות ברורה: גם אם הופעל לחץ צבאי – היכולת האיראנית לא רק ששרדה, אלא ממשיכה להתפתח, ייתכן שגם מחוץ לגבולות המדינה.
אבל זה לא נעצר כאן.
כבר שעות קודם לכן, מיד לאחר נאום טראמפ, העביר דובר משמרות המהפכה מסר נוסף – חד, ומכוון בדיוק לנקודת התורפה של כל מערב מתכנן:
“אמריקה אפילו אינה מסוגלת לדמיין את עוצמת התגובה שתחטוף.”
זהו ניסוח שמכוון לא רק להרתעה – אלא לערעור הוודאות. לא איום ספציפי, אלא איום בלתי מוגדר. כזה שמאלץ את הצד השני לקחת בחשבון גם תרחישים קיצוניים במיוחד.
כאשר מצרפים את כל המרכיבים – מתקבלת תמונה מורכבת ומדאיגה:
מצד אחד, איום אמריקני בפגיעה מערכתית רחבה.
מצד שני, הצהרה איראנית על המשך בניית יכולות – לצד הבטחה לתגובה “בלתי ניתנת לדמיון”.
בנקודה הזו, הסכנה אינה רק בעימות עצמו – אלא באי-הוודאות סביבו.
לתוך המשוואה הזו נכנס גם נתון נוסף, קריטי:
היקף משמעותי של אורניום איראני המועשר לרמה של כ-60%.
גם אם אין בכך בהכרח הוכחה ליכולת גרעינית מבצעית מיידית – עצם קיומו של חומר כזה, בהיקף שאינו מפוקח באופן מלא, מוסיף שכבה נוספת של חוסר ודאות לתמונה. בתרחישים מסוימים, חומר כזה יכול לשמש בסיס לאמצעים לא קונבנציונליים – גם אם לא בהכרח במובן הקלאסי של נשק גרעיני.
זה לא אומר שזה מה שיקרה.
אבל זה בהחלט אומר שזה משהו שמתכננים אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם ממנו.
חמישה שבועות מתחילת הלחימה – והמערכת לא מתייצבת, אלא להיפך: הולכת ומסתבכת.
התרחיש הסביר ביותר בשלב זה הוא המשך הסלמה מבוקרת – תקיפות, תגובות, שימוש בשלוחות אזוריות.
אך ככל שהרטוריקה מתחדדת – כך גדל הסיכון שטעות אחת, חישוב שגוי אחד, או פרשנות שגויה של איום – יובילו למעבר מהסלמה מבוקרת להתנגשות רחבה בהרבה.
הבעיה המרכזית היא שהשפה השתנתה.
כאשר מדברים על “תקופת האבן” מצד אחד, ועל “תגובה מעבר לדמיון” מצד שני –
המרחק בין מילים למציאות נעשה קצר יותר.
והשאלה הגדולה שנותרה פתוחה איננה מה נאמר –
אלא מי יהיה הראשון שיבדוק עד כמה רחוק באמת אפשר ללכת.
ומצד שני – הלב מבקש להאמין שאולי האיומים ההדדיים, המוקצנים והמקצינים מיום ליום, אינם אלא ניסיון סמוי של כל צד לאלץ את האחר להיות הראשון שיורד ממדרגת האובדנות שאליה מטפסים כולם.
אשרי המאמין בחיובי.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
