האמריקנים מודים: לא הצלחנו לשתק את מערך הטילים האיראני – והמשמעות היא מלחמת התשה ארוכה ומסוכנת
לראשונה מאז תחילת המערכה, גורמים צבאיים אמריקניים מודים בשיחות עם הניו יורק טיימס כי חרף חמישה שבועות של תקיפות אינטנסיביות מצד ארצות הברית וישראל, איראן ממשיכה להחזיק במאות משגרים ואלפי טילים מבצעיים – ולהפעילם בקצב שמאפשר לה להמשיך לפגוע בישראל לאורך זמן. המשמעות המסתמנת: לא הכרעה מהירה, אלא מלחמת התשה ממושכת שעלולה להימשך חודשים – עם השלכות דרמטיות על ישראל, האזור והמערכת הגלובלית כולה.
מאחורי המספרים מסתתרת תמונת מצב מטרידה בהרבה: הבעיה אינה רק גודל הארסנל האיראני, אלא עמידותו. לפי הדיווח, מערכי השיגור והאחסון אינם פרוסים במתקנים גלויים אלא קבורים עמוק במערך תת־קרקעי מבוצר, לעיתים בעומק של עשרות מטרים, בשילוב שכבות הגנה שמקשות מאוד על חדירה גם באמצעות חימוש מתקדם. גם כאשר מתבצעות פגיעות מדויקות – האיראנים מצליחים לשקם את המערכות במהירות, לעיתים בתוך שעות או ימים, ולהחזירן לפעילות.
התוצאה: יתרון מערבי מובהק באוויר – שאינו מתורגם להכרעה בשטח.
במונחים אסטרטגיים, מדובר בשינוי כללי המשחק. במקום מערכה קלאסית של השמדת מטרות עד קריסת האויב, נוצר מצב שבו איראן פועלת על פי מודל של שרידות ושחיקה: פיזור רחב של יכולות, ביזור מערכתי שמונע פגיעה כוללת, ותעשייה צבאית שממשיכה לתפקד גם תחת אש. זהו מודל שמזכיר תפיסות לחימה של ארגונים לא־מדינתיים – אך בהיקף של מדינה אזורית עם משאבים עצומים.
לישראל, המשמעות ברורה וכואבת: העורף אינו עומד בפני “גלים” של ירי – אלא בפני שגרה של איום מתמשך. מערכות ההגנה האווירית נשחקות, הציבור מתעייף, והכלכלה סופגת פגיעה מצטברת. זה אינו אירוע נקודתי – זה תהליך.
במקביל לזירה הצבאית, מתפתח מימד קריטי נוסף: הכלכלה. על פי הדיווחים, איראן ממשיכה למכור נפט בהיקפים משמעותיים – בעיקר לסין ומהשבוע גם להודו – ולהכניס מיליארדים שמאפשרים לה לממן את המערכה תוך כדי לחימה. בכך נשבר אחד מעקרונות היסוד של מדיניות הלחץ המערבית: הרעיון שסנקציות יובילו לחנק כלכלי.
אם אכן הוסרו חלק מהסנקציות או נאכפות באופן רופף יותר, כפי שעולה מהדיווחים, הרי שנוצר מצב פרדוקסלי:
המערב מפעיל כוח צבאי – אך במקביל מאפשר, במישרין או בעקיפין, זרימת חמצן כלכלי לאויב.
לתוך המורכבות הזו נכנס גם הממד הפוליטי־תקשורתי, ובראשו הנשיא האמריקני דונלד טראמפ. בשבת הצהיר טראמפ כי האולטימטום שהציב לאיראן לפתיחת מיצרי הורמוז יפוג ביום שני, והזהיר כי אז “ייפתחו שערי הגיהנום”. אלא שבפועל, זהו האולטימטום הרביעי במספר – לאחר שלושה דחיות קודמות.
בטהרן מזהים היטב את הדפוס: איומים חריפים – שאינם ממומשים במלואם. התוצאה היא שחיקה באמינות ההרתעה האמריקנית. בעולם של כוח, אולטימטום שאינו נאכף אינו נתפס כאיום – אלא כהזדמנות לבחון גבולות.
גם בזירה הבינלאומית מתרחשת תזוזה שקטה אך עמוקה. סין נהנית מהמשך זרימת הנפט האיראני במחירים נוחים. רוסיה, הנהנית מהקלות מסוימות בלחץ המערבי לפי חלק מהדיווחים, מפנה משאבים לחזיתות אחרות. אירופה, מצידה, מביעה דאגה גוברת מהסלמה שתערער עוד יותר את שוקי האנרגיה והסחר.
כך מתגבשת מציאות שבה המלחמה אינה רק בין ישראל לאיראן – אלא חלק ממאבק רחב יותר על סדר עולמי, שבו כל שחקן ממקסם את האינטרסים שלו בתוך הכאוס.
במערכת הביטחון הישראלית מבינים היטב את המשמעות: ללא שינוי דרמטי – בין אם בפעולה קרקעית, מהלך מדיני עמוק או הסלמה רחבה יותר – קשה לראות כיצד ניתן יהיה להביא להכרעה מהירה. האפשרות הסבירה יותר, לפחות לפי ההערכות העדכניות, היא המשך לחימה בעצימות משתנה לאורך זמן.
כלומר: לא “סוף מהיר”, אלא שחיקה מתמשכת.
השורה התחתונה קשה אך ברורה: אם הנתונים המגיעים מארצות הברית מדויקים, הרי שהמערב נתקל באתגר שלא פגש זמן רב – אויב שאינו קורס תחת הפצצות, אינו נחנק כלכלית, ואינו נרתע מאיומים.
והמשמעות עבור ישראל, עבור האזור ועבור העולם כולו – היא כניסה לעידן חדש, מסוכן יותר, בלתי צפוי יותר, ובעיקר ארוך הרבה יותר.
בישראל ניכר הלחץ האיראני המשבש לחלוטין את החיים ובימים האחרונים הרס לישראלים את ליל הסדר, את החג ואת סוף השבוע. איראן וגרורותיה בלבנון ובתימן מצליחות לשגר לעבר ישראל טילים וכתב״מים ללא שחיל האוויר מצליח להפסיק את הירי בכל הגזרות.
בשבת צייץ טראמפ ברשת החברתית שלו שהאולטימטום על האיראנים לפתוח את מיצרי הורמוז יפוג ביום שני ואז לדבריו ״ייפתחו שערי הגיהנום״.
טראמפ כבר דחה שלוש פעמים את פקיעת האולטימטום שלו בנושא בעקבות הודעות מזלזלות ומתריסות של משמרות המהפכה, בדבר סירובם להיבהל, להכנע ולנהל מו״מ מסודר תוך הסכמות להפסקת אש.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
