רעידת אדמה מדינית־ביטחונית: נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, מטיל האשמה חריגה בעוצמתה כשהוא טוען כי רוסיה מעבירה לאיראן מודיעין רגיש – כולל מידע על יותר מ־50 מתקני אנרגיה קריטיים בישראל. מדובר, לדבריו, בידע שנצבר במלחמה באוקראינה, וכעת זולג אל טהרן. המשמעות, אם אכן נכונה: הקרמלין אינו רק שותף לאיראן – אלא פועל בפועל נגד אינטרסים ישראליים.
הטענה הזו אינה מגיעה ממקור שולי. זלנסקי, שמדינתו חווה על בשרה תקיפות חוזרות ונשנות על תשתיות חשמל, מים ואנרגיה, מתאר דפוס פעולה ברור: פגיעה שיטתית בעורקי החיים של מדינה כדי לשבור את האוכלוסייה מבפנים. עכשיו, לדבריו, אותו מודל בדיוק מועבר לאיראן.
עם זאת, נכון לעכשיו, יש להדגיש: מדובר בטענה רשמית של זלנסקי, שלא קיבלה עדיין אישור פומבי עצמאי מלא ממקורות מודיעין מערביים ביחס למספר המתקנים או לשימוש ישיר במידע נגד ישראל. אבל עצם האמירה – ובמיוחד המספר הקונקרטי – הופכים את הסיפור לאחד הנפיצים ביותר שנשמעו לאחרונה בזירה הבינלאומית.
לא גחמה – אינטרס קר
כדי להבין את עומק הדרמה, צריך להבין למה ולדימיר פוטין יעשה צעד כזה.
ראשית, רוסיה תלויה באיראן. מאז תחילת המלחמה באוקראינה, מוסקבה נשענת במידה הולכת וגוברת על רחפנים איראניים, שהפכו לכלי מרכזי במתקפות על ערים ותשתיות. הרחפנים הללו מאפשרים לרוסיה להמשיך להפעיל לחץ מתמשך בעלות נמוכה יחסית. במילים פשוטות: בלי איראן – לרוסיה קשה הרבה יותר.
כאן נכנסת המשוואה: איראן מספקת לרוסיה יכולת מבצעית – ורוסיה מחזירה בתמורה בידע, ניסיון ואולי גם מודיעין.
שנית, מדובר בהעברת שיטת לחימה שלמה. רוסיה פיתחה באוקראינה מודל תקיפה מבוסס: פגיעה מחזורית בתשתיות אזרחיות – חשמל, מים, אנרגיה – כדי לייצר אפקט מצטבר של שיתוק. אם המודל הזה מועבר לאיראן, המשמעות אינה רק “איפה לפגוע”, אלא “איך לנהל קמפיין הרס מתמשך”.
שלישית, אינטרס כלכלי. כל הסלמה במזרח התיכון, במיוחד סביב תשתיות אנרגיה, מקפיצה מחירי נפט וגז. רוסיה מרוויחה ישירות מעליות כאלה. כאוס אזורי הוא רווח כלכלי – ולחץ על אירופה.
ורביעית, התמונה הגדולה: ציר כוח מתהווה. רוסיה ואיראן אינן פועלות לבד. סין נכנסת לתמונה כגורם משלים: קונה אנרגיה מאיראן, מספקת חמצן כלכלי לשתי המדינות ומסייעת לעקוף סנקציות. זה אינו “ברית רשמית”, אלא מערכת אינטרסים: החלשת המערב, בניית סדר עולמי חלופי.
ישראל באמצע – והאסטרטגיה שנשחקת
הנקודה הכואבת ביותר עבור ישראל נמצאת כאן. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, ירושלים נקטה מדיניות זהירה כלפי מוסקבה: גינוי מדוד, הימנעות מהתנגשות ישירה, ושמירה על מנגנוני תיאום – בעיקר בשל הזירה הסורית.
הרעיון היה פשוט: לא להרגיז את פוטין – כדי לשמור על חופש פעולה ביטחוני.
הטענה של זלנסקי מערערת את ההנחה הזו מהיסוד. אם רוסיה אכן מסייעת לאיראן גם בהיבטים מודיעיניים הנוגעים לישראל – הרי שהזהירות הישראלית לא מנעה את המהלך. להפך: ייתכן שמוסקבה כבר מזמן פועלת לפי אינטרסים רחבים יותר, שבהם ישראל אינה שיקול מרכזי.
במילים אחרות: ישראל ניסתה לשבת על הגדר – והגדר זזה מתחתיה.
הביקור שלא כלל את ישראל
הדברים של זלנסקי מגיעים לאחר סבב ביקורים נרחב באזור. הוא ביקר בטורקיה, במדינות המפרץ, קיים פגישות מדיניות וביטחוניות, והציע שיתופי פעולה – בעיקר סביב התמודדות עם איומים איראניים, רחפנים ופגיעה בתשתיות.
אוקראינה הציגה את עצמה כמי שכבר חוותה את האיום – ויכולה לספק ידע, כלים וניסיון.
אבל פרט אחד בולט במיוחד:
ישראל לא הייתה שם.
הדילוג הזה אינו טכני. הוא משקף יחסים מורכבים, ואולי גם אכזבה אוקראינית מהעמדה הישראלית לאורך המלחמה. במקביל, הוא יוצר לחץ: זלנסקי מזהיר מפני איום שנוגע ישירות לישראל – אבל עושה זאת מחוץ לערוץ ישיר מולה.
מעבר ל־50 מתקנים – הסיפור האמיתי
המספר “יותר מ־50 מתקני אנרגיה” הוא הפצצה התקשורתית. אבל הסיפור האמיתי עמוק יותר.
מדובר בתהליך שבו מלחמות מתחברות זו לזו:
- איראן מספקת לרוסיה רחפנים
- רוסיה מחזירה בידע ובניסיון
- סין מספקת גב כלכלי
- והמערב מתמודד עם זירות שמתמזגות
זלנסקי לא רק מזהיר – הוא מצייר תמונה:
עולם שבו אין יותר גבולות ברורים בין זירות, אלא רשת אחת של אינטרסים, ידע ולחימה.
סיום
אם דבריו של זלנסקי נכונים – זו אינה עוד התפתחות נקודתית. זו קפיצת מדרגה.
לא רק שיתוף פעולה – אלא שיתוף שיטות, מטרות ותפיסות לחימה.
והשאלה הגדולה עכשיו היא לא רק אם פוטין “בגד” –
אלא האם העולם, וישראל בתוכו, מבינים בזמן את עומק המשחק.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
