ישראל ולבנון בדרך למו״מ ישיר: נתניהו מאשר פתיחת שיחות – על רקע איום איראני והלחץ האמריקני
ישראל אישרה בפתאומיות פתיחה במשא ומתן ישיר עם לבנון – מהלך דרמטי שמגיע בעיתוי נפיץ במיוחד: שעות ספורות לפני פתיחת שיחות אזוריות בפקיסטן, כאשר איראן מאיימת שלא תתייצב למו״מ אם ישראל לא תכבד את הפסקת האש בצפון.
יצויין שהלבנונים הביעו נכונות למו״מ ורצון להגיע אף להכרה הדדית וליחסים של שלום. אלא שנתניהו השבוי בידי הימין הקיצוני והוא עצמו שנכנס לתקופה משיחית מוזרה בחייו סירב בתוקף להגיע למו״מ.
עתה ההערכה הגוברת היא כי נשיא ארה״ב דונלד טראמפ הוא זה שהפעיל לחץ ישיר על ראש הממשלה בנימין נתניהו להיכנס למהלך מדיני מיידי.
על פי ההודעה הרשמית, ישראל מוכנה להיכנס למו״מ ישיר עם לבנון כבר בימים הקרובים, במטרה להגיע להסדרה רחבה ולא רק להפסקת אש זמנית. מדובר בשינוי עומק במדיניות הישראלית: מעבר ממגעים עקיפים בתיווך בינלאומי – לשיח ישיר, גלוי ומחייב.
העיתוי, כאמור, קריטי. האיראנים הציבו קו ברור: ללא רגיעה בצפון וללא כיבוד הפסקת האש – לא יתקיים מו״מ אזורי רחב יותר. המשמעות ברורה: לבנון אינה עוד זירה מבודדת, אלא חלק ממשוואה אזורית רחבה שבה משולבים אינטרסים של איראן, ארה״ב, מדינות המפרץ וישראל.
המעורבות האמריקנית ניכרת היטב מאחורי הקלעים. טראמפ, שמבקש למנוע הידרדרות אזורית כוללת ולייצר הישג מדיני משמעותי, דוחף להסדרה מהירה. בישראל מבינים שהמשך הלחימה ללא אופק מדיני עלול לסבך את המערכה כולה – ולכן נענו, לפחות בשלב זה, ללחץ.
מכאן והלאה – ההיסטוריה נכנסת לתמונה, והיא כבדה, מורכבת ובעיקר מדממת.
הגבול בין ישראל ללבנון מעולם לא היה גבול שקט. כבר משנות ה־70 הפכה דרום לבנון לבסיס פעולה מרכזי של ארגונים פלסטיניים, ובראשם אש״ף. הפיגועים, הירי והחדירות לשטח ישראל הובילו לשורת מבצעים צבאיים – תחילה מבצע ליטני, ובהמשך מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. המטרה הייתה ברורה: להרחיק את האיום מהגבול. אלא שבפועל, ישראל נשאבה לתוך מציאות מורכבת בהרבה.
הנוכחות הישראלית בדרום לבנון נמשכה שנים ארוכות. רצועת הביטחון, שנועדה להגן על יישובי הצפון, הפכה עם הזמן לסמל של הסתבכות צבאית ומדינית. בתוך הוואקום שנוצר, צמח חיזבאללה – ארגון שיעי שנתמך על ידי איראן, ושילב בין אידיאולוגיה דתית קיצונית לבין לוחמת גרילה יעילה.
במאי 2000 התקבלה אחת ההחלטות הדרמטיות בתולדות הסכסוך: ישראל נסוגה באופן חד־צדדי מדרום לבנון, לאחר 18 שנות נוכחות. ראש הממשלה אהוד ברק הוביל את המהלך מתוך רצון לשים קץ למלחמה מתמשכת. האו״ם אישר כי ישראל עמדה בדרישות הנסיגה וקבע את “הקו הכחול” כגבול בינלאומי מוכר.
אבל המציאות בשטח לא נרגעה – להפך. חיזבאללה הציג את הנסיגה כהישג היסטורי, התחזק במהירות והעמיק את אחיזתו בדרום לבנון. המדינה הלבנונית, חלשה ומפולגת, לא הצליחה לאכוף את ריבונותה.
שש שנים לאחר מכן, בשנת 2006, התפוצצה הזירה מחדש. חיזבאללה חטף שני חיילי צה״ל, וישראל יצאה למלחמה רחבה. מלחמת לבנון השנייה הייתה קשה, מורכבת ורוויית ביקורת פנימית בישראל – אך גם חשפה את עוצמתו הצבאית של חיזבאללה.
בסיום המלחמה התקבלה החלטת מועצת הביטחון 1701 – מסמך שאמור היה לשנות את כללי המשחק:
הפסקת אש, פריסת צבא לבנון בדרום, חיזוק כוח יוניפי״ל, והתחייבות ברורה לפירוז האזור מנשק בלתי חוקי.
בפועל, ההחלטה לא יושמה. חיזבאללה לא רק שלא התפרק – אלא בנה את עצמו מחדש בעוצמה גדולה בהרבה. בעשור שלאחר מכן הצטייד הארגון בעשרות אלפי רקטות, פיתח יכולות טילים מדויקים, הקים תשתיות תת־קרקעיות והפך לאיום אסטרטגי משמעותי על ישראל.
במקביל, לבנון הידרדרה למשבר עמוק: קריסה כלכלית, שחיתות פוליטית, וחוסר יציבות שלטונית. המדינה הלכה ונחלשה – בעוד חיזבאללה מתחזק.
למרות זאת, היו גם רגעים של פרגמטיות. ההסכם הימי בין ישראל ללבנון, שהושג בתיווך אמריקני, הראה כי ניתן להגיע להבנות נקודתיות גם בין אויבים מרים. אך הוא לא נגע בליבת הסכסוך: שאלת הנשק, השליטה והזהות הריבונית של לבנון.
וכעת – בתוך מלחמה פעילה – מתרחש ניסיון נוסף לשנות את המציאות.
היעדים שישראל מציבה לשיחות גבוהים במיוחד: פירוק חיזבאללה מנשקו, הרחקתו מהגבול, והחזרת השליטה הביטחונית לידי צבא לבנון. יש אף מי שמדבר על אופק רחוק יותר של הסדרה כוללת.
אלא שהפער בין הדרישות לבין היכולת ליישמן עצום. חיזבאללה הוא לא רק ארגון צבאי – אלא מרכיב מרכזי במערכת הפוליטית והחברתית בלבנון, שלוחה של איראן ומרכיב מפתח באסטרטגיה האזורית שלה. פירוקו מנשק אינו רק שאלה לבנונית – אלא סוגיה גיאופוליטית רחבה.
לכן, המו״מ הזה אינו רק בין ישראל ללבנון. הוא מתנהל בפועל בין ישראל, איראן, ארה״ב ושורה של שחקנים אזוריים – כל אחד עם האינטרסים שלו, הפחדים שלו והקלפים שהוא מחזיק.
ובינתיים, בשטח – המציאות לא מחכה. הירי, התקיפות והמתיחות נמשכים. תושבי הצפון עדיין חיים בין אזעקות למקלטים. והפער בין השיחות שמתחילות – לבין המציאות שממשיכה לבעור – הוא אולי הסיפור האמיתי של הרגע הזה.
האם מדובר בתחילתו של שינוי היסטורי בגבול הצפוני, או בעוד ניסיון שיישבר תחת כובד ההיסטוריה והאינטרסים?
במזרח התיכון, כמו תמיד – התשובה תיכתב לא רק בחדרי המשא ומתן, אלא גם בשטח.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
