הפסקת האש הזמנית בין ארה״ב לאיראן, שנקבעה לשבועיים ומסתיימת ב־21 באפריל 2026, נכנסת לשלב המסוכן ביותר שלה: זה שבו כל הצדדים מדברים שלום, ממשיכים לאיים מלחמה, ומבינים שהפעם לא רק טהרן, וושינגטון וירושלים על הכף. העולם כולו בוחש, לוחץ מנסה לקדם אג׳נדה ולהזיק ליריביו מבית ומחוץ.
מבחינת נתניהו הכל ברור: הוא רוצה מלחמה ניצחית, מתנגד להסדר שאינו כולל כניעה מוחלטת שמבחינת האיראנית אינה באה בחשבון. וטראמפ שהתחיל את המלחמה הזו באשליות שלפי האמריקאים נטע בו נתניהו מוכן לצאת מהעניין אם רק יאפשרו לו לא להיות מושפל מדי תוך השבת המצב לקדמותו – כלומר לפתוח את המיצרים שמאז חמישים שנה פתוחים לתנועה עולמית.
על המאזניים שוק האנרגיה העולמי, היציבות של מדינות המפרץ, הסחר האסייתי, והאמינות האסטרטגית של המערב כולו.
על הרקע הזה הודיע דונלד טראמפ ביום רביעי כי אינו רואה צורך להאריך את הפסקת האש, ואמר ל־ABC כי “לפנינו יומיים מדהימים”. מבחינתו, המסר ברור: או שהמו״מ המתחדש יוליד הסכם, או שהשעון יחזור לתקתק אל עבר סיבוב הסלמה חדש.
האמירה של טראמפ איננה עוד משפט ראוותני שנועד לכותרות. היא מגיעה בשעה שהממשל האמריקני טוען כי עצר למעשה את התנועה הימית הכלכלית אל איראן וממנה, באמצעות מצור ימי שמופעל מהמפרץ וממפרץ עומאן, אחרי כישלון סבב השיחות הקודם בפקיסטן. לפי רויטרס ו־AP,
ארה״ב מציגה את המצור כהפעלת לחץ שתכריח את טהרן להתקפל, בעוד שבבית הלבן מנסים במקביל לשדר אופטימיות ולרמוז שסבב נוסף של שיחות עשוי להיפתח כבר בימים הקרובים באסלאמאבאד. זהו שילוב מסוכן של חבל תלייה דיפלומטי: מצד אחד חניקה כלכלית, מצד שני דיבור על “עסקה עדיפה”, ומעל הכול רצון נואש של טראמפ לצאת עם תמונת ניצחון מהירה.
אלא שהמציאות במיצרי הורמוז רחוקה מלהיות מסודרת. גם כאשר וושינגטון מדווחת על ספינות שהסתובבו לאחור ועל עצירה כמעט מוחלטת של המסחר הימי האיראני, התנועה במרחב עדיין משובשת, הביטוח הימי נותר יקר ומפחיד, והחשש מפני פגיעה נוספת בשרשראות האספקה לא התפוגג. מחירי הנפט אמנם נרגעו מעט על רקע התקווה לחידוש השיחות, אך ברנט עדיין נסחר סביב 95 דולר לחבית, והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה כבר הזהירה מפני זעזוע האספקה הגדול ביותר שידעה הכלכלה העולמית, אם הזרימה דרך הורמוז לא תחזור במהירות לרמה סבירה.
כאן נכנסות לתמונה מדינות המפרץ – לא כסטטיסטיות אלא כשחקניות ראשיות. סעודיה, מצרים, פקיסטן וטורקיה דוחפות כעת מאמץ אזורי מחודש להחיות את הערוץ המדיני ולהשיב את היציבות למסלולי הסחר. פקיסטן, שכבר תיווכה בין הצדדים, ממשיכה לשמש זירת מפתח; סעודיה מחזקת את איסלאמאבאד כלכלית וביטחונית, ובכך גם מחזקת את יכולת התיווך שלה; ובמקביל מתגבש מפגש אזורי באנטליה סביב הצעות להפסקת אש ולהסדרת התנועה בהורמוז. במילים פשוטות: המפרציות אינן רוצות להיסחף לעוד מלחמה אמריקנית־איראנית שתבעיר גם את באב אל־מנדב, תפגע בצינורות, ותפיל את כל המודל הכלכלי שעליו נשענת היציבות שלהן.
סין, מצדה, אינה מסתירה עוד את מורת רוחה. בייג׳ינג גינתה את החסימה האמריקנית בהורמוז כ״מסוכנת וחסרת אחריות״, וקראה לחזרה למו״מ ולשמירה על מעבר חופשי בנתיב הימי שהוא אינטרס בינלאומי מובהק מבחינתה. לא במקרה: סין תלויה בזרימת אנרגיה סדירה מהמפרץ, וגם ספינות בעלות זיקה סינית כבר נפגעו ישירות מן האכיפה האמריקנית. במקביל, בוושינגטון מאשימים את סין ב״אגירת נפט״ ובהחרפת שיבושי השוק. כך יוצא שהמשבר סביב איראן והורמוז הופך לא רק למבחן של הפסקת אש, אלא לעוד חזית במאבק הגיאו־כלכלי בין ארה״ב לסין.
אבל הסיפור הגדול באמת מתרחש באירופה. פריז ולונדון מובילות כעת מהלך נפרד מהקו האמריקני: לא הצטרפות למצור של טראמפ, אלא הכנת משימה בינלאומית “הגנתית” ליום שאחרי, שתפתח מחדש את מיצרי הורמוז, תפנה מוקשים, תגן על כלי שיט, ותייצר מסגרת פעולה לוגיסטית, דיפלומטית וכלכלית. לפי רויטרס, צרפת ובריטניה יכנסו ביום שישי ועידה של כ־40 מדינות סביב ארבעה צירי עבודה – חופש השיט, סנקציות אפשריות אם החסימה תימשך, שחרור כלי שיט וצוותים, ועבודה עם חברות הספנות לקראת חזרת התנועה. לפי ה־Wall Street Journal, המהלך האירופי אף בנוי מראש כך שלא יכלול את ארה״ב, ישראל ואיראן – כלומר, אירופה כבר מכינה לעצמה מסלול עוקף־טראמפ, עוקף־נתניהו, ועוקף־טהרן, בניסיון להציל את הכלכלה העולמית מהשיגעון של הלוחמים.
הלחץ האירופי אינו רק ימי וכלכלי. הוא גם פוליטי ומופנה בעוצמה גוברת לעבר ירושלים. עמנואל מקרון קרא במפורש להחיל את הפסקת האש גם על לבנון, ובשיחותיו עם טראמפ ועם הנשיא האיראני מסעוד פזשכיאן דרש עמידה קפדנית בהפסקת האש והרחבתה. עשר מדינות, בהן בריטניה, קנדה, אוסטרליה ויפן, דרשו “סיום דחוף של מעשי האיבה בלבנון” אחרי מות חיילי יוניפי״ל. איטליה כבר הלכה רחוק יותר והקפיאה הסכם שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, על רקע הזעם הגובר באירופה על המתרחש בלבנון. המשמעות ברורה: מבחינת אירופה, אי אפשר להגיע להסדר אזורי אמיתי כשהחזית הלבנונית בוערת וישראל ממשיכה לפעול כאילו המסלול המדיני הוא מטרד שצריך לעקוף.
וכאן מגיע נתניהו. פורמלית, הוא אמנם אישר פתיחת שיחות ישירות עם לבנון – מהלך היסטורי ראשון מסוגו זה עשרות שנים. אבל בפועל, לפי רויטרס, ישראל הגיעה לשיחות בוושינגטון כשהיא מתעקשת שאין בכלל מה לדבר על הפסקת אש בלבנון, ודורשת בראש ובראשונה את פירוק חיזבאללה מנשקו, תוך המשך הלחימה. כלומר, על השולחן יש דיפלומטיה; בשטח יש מסר הפוך. לכן במערב גובר הרושם שנתניהו עושה את המינימום ההכרחי כדי לא להיתפס כמי שחוסם את המו״מ, אבל דואג במקביל להשאיר את זירת לבנון מחוץ להסדר המתגבש – צעד שעלול לטרפד את העסקה כולה אם איראן תתעקש, כפי שהתעקשה קודם, שלבנון אינה תוספת שולית אלא חלק מהותי מן התמונה. זה אינו רק קו ישראלי נוקשה; זו גם נקודת החיכוך המרכזית מול הלחץ האירופי והאזורי.
טראמפ, מצדו, מהמר על כך שהלחץ יעבוד מהר יותר מההתנגדויות. הוא רוצה להציג עסקה שתסגור את המלחמה, תסדיר את חופש השיט, ותאפשר לו למכור לאמריקנים ולשווקים סיפור של נשיא שהרעיש, איים, חנק – ובסוף הביא “דיל”. אלא שבין הסיסמה למציאות עדיין פעורים פערים קשים: איראן וארה״ב חלוקות על עתיד תוכנית הגרעין, על משך ההקפאה, על מנגנוני הפיקוח, ועל השאלה אם אפשר בכלל לסיים את המלחמה בלי לכלול את לבנון והשלוחות האזוריות. גם ג׳יי־די ואנס הודה אחרי סבב השיחות האחרון שלא הושגה פריצת דרך, אף ששידר אופטימיות זהירה.
בינתיים, השווקים כבר מצביעים ברגליים. בבורסות של איחוד האמירויות נרשמה עלייה על רקע התקווה לחידוש המגעים; הדולר נחלש משום שמשקיעים מעדיפים להאמין בהפחתת הסיכון; אבל באותה נשימה קרן המטבע, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה ובנקים מרכזיים מזהירים שאם ההסדר לא יבשיל – האופוריה תתחלף מהר מאוד במכת אינפלציה, האטה ואולי אפילו מיתון עולמי. העולם לא קונה כרגע שלום; הוא קונה זמן.
לכן ה״יומיים המדהימים״ שעליהם מדבר טראמפ הם לא הבטחה – אלא מבחן. אם תצא מהם נוסחת ביניים שתאפשר חידוש מו״מ, הקלה בחסימה הימית, ושרטוט מסלול אמיתי להסדר גם בלבנון, טראמפ יוכל לטעון שהימר וניצח. אם לא, הפסקת האש שתפקע ב־21 באפריל עלולה להפוך לא לעוד הארכה טכנית, אלא לנקודת שבירה: בין אמריקה שרוצה עסקה עכשיו, אירופה שרוצה שקט בים ובלבנון, מדינות המפרץ שרוצות לשרוד כלכלית, סין שרוצה אנרגיה ויציבות, ונתניהו שנראה כמי שחושש מהסדר שעלול לכפות עליו סוף מסוכן מדי למלחמה שנוחה לו יותר כשהיא נשארת פתוחה. זו כבר איננה רק מלחמה על איראן או על הורמוז. זו מלחמה על הזכות לקבוע איך מסתיימות מלחמות בעידן שבו אף אחד כבר לא באמת שולט בתוצאה.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
