זה היה הסוד הביטחוני שלא נאמר בקול: לישראל יש מערכות יירוט מהטובות בעולם, אבל אין לה את הפריבילגיה לירות בלי חשבון. תחקיר חדשות 12 שפורסם אמש מציג תמונה קשה: למרות מתקפות איראניות מסיביות, חודשים ארוכים נמנעה הממשלה מהגדלת פסי הייצור של מיירטי חץ 3; מנכ״ל משרד הביטחון נאלץ לקדם מהלך חירום ללא תקציב מאושר; ובשטח התקבלה החלטה מודעת שלא ליירט חלק מטילי המצרר — כדי לחסוך במיירטים היקרים והנדירים ביותר.
המשפט שמטלטל את כל הסיפור הוא זה: לא מדובר רק בשאלה אם “יש” או “אין” מיירטים. השאלה האמיתית היא כמה זמן אפשר להחזיק מערכה בליסטית ממושכת מול איראן, כאשר כל יירוט בשכבה העליונה עולה סכומי עתק, קצב הייצור איטי, והאויב מבין היטב שכל טיל שהוא משגר אינו רק איום על בית, רחוב או עיר — אלא גם מבחן שחיקה למלאי ההגנה הלאומי.
לפי חדשות 12, חץ 3 נכנס לשימוש ב־2017, כמענה ישראלי־אמריקני לאיום הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח של איראן, והוא נועד לפגוע בטילים מחוץ לאטמוספרה. אלא שהמלחמה הנוכחית חשפה את מה שמערכת הביטחון העדיפה לא לפרט לציבור: גם מערכת מופלאה אינה קסם. טיל חץ 3 הוא יקר, מורכב לייצור, וזמן האספקה שלו אינו דומה לקצב שבו איראן מסוגלת לשגר מטחים.
בכתבה אחרת של חדשות 12, שפורסמה במרץ, נטען מצד אחד כי “אין מחסור במיירטים” וכי ישראל מנהלת “כלכלת חימושים”; מצד שני, אותה כתבה עצמה מסבירה את לב הדילמה: חץ 3 הוא בדרך כלל המענה הטוב ביותר לטיל בליסטי, מפני שהוא מיירט בגובה רב ומפחית מאוד את סכנת הרסיסים והפצצות המתפזרות. כלומר, כאשר לא משתמשים בו — לא מפני שהוא לא יעיל, אלא מפני שחוסכים אותו — המשמעות בשטח עלולה להיות יותר נפילות, יותר מוקדי פגיעה, ויותר חרדה אזרחית.
וזו בדיוק הנקודה שבה הסיפור הביטחוני הופך לסיפור ציבורי: כאשר אזרחים רואים פגיעות בדימונה, בערד, בראשון לציון ובתל אביב, הם שואלים בצדק מדוע לא כל איום מיורט בשכבה הגבוהה ביותר. התשובה הקשה היא שהמדינה אינה מנהלת רק מלחמה נגד הטילים האיראניים; היא מנהלת גם מלחמה נגד השעון, נגד תקציבים שנדחו, נגד פסי ייצור שלא הורחבו בזמן, ונגד שחיקה מתמדת של מלאים.
על פי התחקיר, מחיר מיירט חץ 3 עומד על כ־18 מיליון שקל, לעומת כחצי מיליון שקל למיירט כיפת ברזל — פער של פי 36. כאשר האיום הוא טיל בליסטי הנושא ראש קרב רגיל, ההחלטה פשוטה יותר. אבל כאשר מדובר בטילי מצרר, שנפתחים ומפזרים עשרות פצצות קטנות, הדילמה נעשית אכזרית: האם לבזבז חץ 3 יקר על איום שאולי יגרום לפיזור רחב — או לשמור אותו לטיל הבא, שעלול לשאת ראש קרב מסוכן יותר.
לפי נתוני חדשות 12, במלחמה הזאת נורו לעבר ישראל כ־650 טילים; 16 טילים בליסטיים בעלי ראש קרב בודד חדרו את מעטפת ההגנה, אך רוב טילי המצרר חדרו. 61 טילי מצרר התפזרו לעשרות מוקדי פגיעה, וההחלטה שלא ליירט אותם בחץ 3 תוארה כהחלטה מכוונת שנועדה לא לבזבז את המיירטים היקרים ביותר. זהו הביטוי הקר ביותר של “כלכלת חימושים”: לא כל מה שניתן ליירט — מיירטים.
במקביל, התמונה הבינלאומית מאשרת שהבעיה אינה ישראלית בלבד. סמפור דיווחה כבר במרץ, מפי גורמים אמריקניים, כי ישראל עדכנה את ארצות הברית שהיא נמצאת במחסור קריטי במיירטים לטילים בליסטיים, וכי וושינגטון הייתה מודעת לקיבולת הישראלית הנמוכה במשך חודשים. שר החוץ גדעון סער הכחיש אז שישראל עומדת בפני מחסור, אבל עצם הוויכוח בין הדיווחים האמריקניים להכחשות הישראליות מלמד עד כמה הסוגיה רגישה.
גם הדיווח הכלכלי של כלכליסט ו־וויינט מוסיף נדבך מטריד: לפי דו״ח של מכון המחקר הבריטי RUSI, נטען כי מאגרי החץ של ישראל הידלדלו בכ־80%, מאגרי קלע דוד בכ־55%, ומאגרי המיירטים האמריקניים שנועדו להגנת ישראל נשחקו גם הם משמעותית. במערכת הביטחון טענו מנגד שהדיווחים מוגזמים, אך הודו למעשה שהייצור הוא צוואר בקבוק: קצב ייצור החץ שולש בשנה האחרונה, והכסף שהגיע מעסקאות הענק עם גרמניה סייע להמשיך ולהאיץ את הייצור.
משרד הביטחון מציג את התמונה הרשמית המרגיעה יותר. לפי הודעת המשרד, ישראל מקדמת האצה משמעותית של ייצור מיירטי החץ, בשיתוף התעשייה האווירית והסוכנות האמריקנית להגנה מפני טילים. שר הביטחון ישראל כ״ץ אמר כי האצת הייצור “מגדילה כבר כעת באופן משמעותי ביותר את כמות המיירטים המיוצרים בכל חודש”, והדגיש כי למדינת ישראל יש מספיק מיירטים כדי להגן על אזרחיה. מנכ״ל משרד הביטחון אמיר ברעם הוסיף כי המשרד פועל במתכונת חירום להגדלת קצב הייצור וכי המטרה היא לשפר מוכנות לחודשים קדימה.
אבל דווקא ההודעה המרגיעה חושפת את עומק הבעיה: אם הכול תקין, מדוע צריך להאיץ עכשיו ייצור בהיקף נרחב? אם אין מגבלה, מדוע נדרשת “כלכלת חימושים”? ואם ההיערכות הייתה מלאה, מדוע לפי התחקיר נאלצו במשרד הביטחון לקדם מהלכים חריגים כדי להציל את המערך? התשובה אינה נעימה: ישראל נכנסה למערכה ארוכה מדי עם איום גדול מדי, כאשר הפער בין קצב השיגור האיראני לבין קצב הייצור הישראלי־אמריקני הפך לסוגיה אסטרטגית.
המשמעות לציבור אינה בהלה — אלא פיכחון. מערך ההגנה האווירית של ישראל עדיין מרשים, מתוחכם ויעיל, אך הוא אינו בלתי מוגבל. אין כיפת קסם מעל המדינה. יש טכנולוגיה, יש אנשי מקצוע מצוינים, יש לוחמים ומפעילים שעובדים תחת לחץ עצום — ויש גם החלטות מדיניות, תקציביות ותעשייתיות שנעשו מאוחר מדי.
בשורה התחתונה, תחקיר המיירטים אינו רק סיפור על טילים. זהו סיפור על מדינה שהתרגלה להאמין שהטכנולוגיה תכסה כל מחדל, שהאמריקנים ישלימו כל חסר, ושהעורף יספוג בשקט כל החלטה שמתקבלת בחדרים סגורים. עכשיו מתברר שההגנה על שמי ישראל אינה רק עניין של גאונות הנדסית — אלא של ניהול, תקצוב, תכנון, אחריות, ובעיקר אמירת אמת לציבור.
רמת ביטחון: גבוהה לגבי עצם פרסום תחקיר חדשות 12, הטענות המרכזיות בו, הודעות משרד הביטחון והדיווחים האמריקניים על שחיקת המלאים. בינונית לגבי הערכות עומק המלאים בפועל, משום שישראל אינה מפרסמת נתונים מלאים מסיבות ביטחוניות.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
