טראמפ חוזר להפציץ את איראן: המו״מ תקוע, הבורסות נופלות והלחץ בבית הלבן גובר. ומה זה אומר מבחינת ישראל? בשתי מילים – חרב פיפיות.
ארצות הברית חידשה בשעות האחרונות את התקיפות נגד מטרות באיראן לאחר שהנשיא דונלד טראמפ קבע כי המגעים עם טהרן הגיעו למבוי סתום.
טראמפ הסביר כי האיראנים “לוקחים יותר מדי זמן” וכי לא ניתן להמשיך במצב שבו וושינגטון ממתינה בעוד טהרן גוררת רגליים.
התקיפות נועדו, לפי המסר האמריקני, להמחיש שהמשך הקיפאון המדיני יגרור מחיר צבאי כבד יותר.
מדובר במבוכה אמריקנית מהמשבר האסטרטגי שאליו נקלע הנשיא האמריקני.
המו״מ תקוע,
האיראנים מסרבים להתקפל,
השווקים מאותתים עצבנות גוברת.
ולטראמפ נותר הברירה: כניעה מבישה לתנאי טהרן או הפעלה מחודשת של הכוח הצבאי.
אלא שהסיפור האמיתי רחב הרבה יותר מההיבט הצבאי.
מאחורי ההחלטה עומד שילוב של שלושה גורמים שהצטברו בימים האחרונים: המו״מ שאינו מתקדם, ההסלמה הביטחונית באזור המפרץ והתגובה השלילית של השווקים הפיננסיים בעולם. מבחינת טראמפ, שלושת הגורמים הללו החלו להתחבר לכדי איום אסטרטגי אחד העלול לפגוע ישירות בנשיאותו ובנכס החשוב ביותר שלו – התדמית של נשיא המביא יציבות כלכלית וצמיחה.
במשך שבועות ארוכים ניסה הבית הלבן לשדר אופטימיות. טראמפ ואנשיו רמזו שוב ושוב כי הסכם עם איראן נמצא בהישג יד. היו דיווחים על התקדמות, על נוסחאות פשרה ועל ערוצי תיווך פעילים. אולם בפועל לא הושגה פריצת דרך. האיראנים סירבו לקבל חלק מהדרישות האמריקניות, האמריקנים לא היו מוכנים להסיר סנקציות בהיקף שטהרן דרשה, והפערים נותרו גדולים.
במקביל החלה ההשפעה הכלכלית להופיע במלוא עוצמתה. החשש מפני עימות מתמשך במפרץ הפרסי ומפני פגיעה בתנועת הנפט העולמית יצר לחץ גובר על שוקי ההון. ירידות השערים בוול סטריט העמיקו, המשקיעים עברו לנכסים בטוחים יותר, ומחירי האנרגיה שבו לטפס. מבחינת טראמפ מדובר בהתפתחות רגישה במיוחד.
מאז חזרתו לבית הלבן הוא מציג את מצב הכלכלה האמריקנית כהוכחה להצלחתו. הבורסה, שוק העבודה, הצריכה הפרטית והאמון העסקי הם המדדים שעליהם הוא נשען כמעט בכל נאום. לכן כאשר השווקים מתחילים לשדר חוסר ביטחון, הבעיה הופכת במהירות מסוגיה כלכלית לסוגיה פוליטית.
לכך נוסף ממד אישי נוסף. בשעות האחרונות השמיעו גורמים איראניים מסרים חריפים במיוחד שלפיהם המשך העימות והטלטלה בשווקים עלולים לפגוע בנשיא האמריקני בנקודה הרגישה ביותר מבחינתו – הכלכלה. בטהרן מבינים היטב כי הצלחתו הפוליטית של טראמפ קשורה במידה רבה לביצועי המשק האמריקני ולמצב וול סטריט, ולכן האיום הכלכלי הפך לחלק בלתי נפרד ממלחמת הלחצים בין הצדדים.
בנסיבות הללו החליט טראמפ לשנות כיוון. במקום להמתין להתקדמות דיפלומטית, הוא בחר להחזיר את היוזמה למגרש הצבאי. המסר שהועבר לאיראן ברור: אם המשא ומתן אינו מתקדם, ואם הנזק הכלכלי ממשיך להצטבר, ארצות הברית תגביר את הלחץ באמצעות כוח צבאי.
לפי הדיווחים, הותקפו מתקנים הקשורים למערכי הגנה אווירית, מכ״מים ותשתיות צבאיות נוספות. האמריקנים ביקשו להבהיר כי אין מדובר במלחמה כוללת אלא במהלך מדוד שנועד לאלץ את טהרן לשנות את חישוביה. אלא שבמזרח התיכון מהלכים מדודים נוטים לעיתים קרובות להידרדר במהירות למציאות בלתי צפויה.
כעת ניצבים שני הצדדים בפני הכרעה. אם האיראנים יתרשמו שהמחיר הצבאי והכלכלי גבוה מדי, ייתכן שיחזרו לשולחן המו״מ בגישה גמישה יותר. אם יחליטו להגיב בכוח, באמצעות תקיפות נגד יעדים אמריקניים או באמצעות פגיעה נוספת בתנועת הסחר והאנרגיה באזור, עלול להיפתח שלב חדש ומסוכן בהרבה בעימות.
לכן, למרות הפיצוצים והעשן מעל המטרות שהותקפו, מוקד הסיפור איננו צבאי בלבד. זהו מאבק על זמן, על כלכלה ועל יוקרה פוליטית. טראמפ זקוק להסכם שייצב את השווקים ויאפשר לו להציג הישג. איראן מאמינה שהזמן פועל לטובתה ושהלחץ הכלכלי פוגע בנשיא האמריקני לא פחות מאשר בה.
זוהי הסיבה האמיתית לכך שהתקיפות חודשו דווקא עכשיו: לא משום שקרה אירוע בודד בשטח, אלא משום שהמו״מ נתקע, הבורסות החלו לאבד גובה, והבית הלבן החליט שהדרך המהירה ביותר להחזיר את הצד השני לשולחן היא באמצעות הפעלת כוח. השאלה שנותרה פתוחה היא האם המהלך הזה יוביל להסכם – או דווקא לעימות רחב בהרבה מזה שטראמפ ביקש למנוע מלכתחילה.
מבחינת ישראל, ההתפתחויות האחרונות הן חרב פיפיות.
מצד אחד, עצם העובדה שארצות הברית חזרה לתקוף באיראן היא הישג אסטרטגי מבחינת ירושלים. במשך שנים ישראל טענה שהבעיה אינה רק הגרעין אלא גם המדיניות האיראנית כולה – הטילים, הכטב”מים, המיליציות והניסיון לבסס הגמוניה אזורית. כאשר וושינגטון עוברת מדיבורים למעשים, הלחץ על איראן גדל וישראל נהנית מכך שאינה נושאת לבדה בנטל העימות.
מצד שני, הסיבה לתקיפות צריכה להדליק גם נורה אדומה בירושלים.
אם טראמפ אכן פועל בעיקר מתוך תסכול מהקיפאון במו״מ ומתוך לחץ כלכלי פנימי, פירוש הדבר שמטרתו אינה בהכרח מלחמה ממושכת או הפלת המשטר האיראני. מטרתו היא לכפות הסכם. במילים אחרות, התקיפות עשויות להיות אמצעי לחץ בדרך לעסקה – לאו דווקא תחילתה של מערכה שמטרתה השמדת היכולות האיראניות.
מנקודת המבט הישראלית זהו הבדל קריטי.
אם הלחץ הצבאי יצליח וטהרן תחזור לשולחן המו״מ, טראמפ עשוי להסתפק בהסכם שיוצג כהישג אמריקני. השאלה תהיה כמובן מה יכלול ההסכם הזה ועד כמה יענה על הדרישות הישראליות. ישראל כבר חוותה בעבר מצבים שבהם וושינגטון ראתה הסכם כהצלחה בעוד בירושלים ראו בו פשרה בעייתית.
התרחיש השני הוא שהאיראנים לא יתקפלו. במקרה כזה הם עלולים לבחור במסלול של התשה: פגיעה בנתיבי שיט, תקיפות באמצעות שלוחות אזוריות, או ניסיונות להפעיל לחץ כלכלי מתמשך על המערב. כאן ישראל עלולה למצוא את עצמה שוב בחזית, גם אם התקיפות האמריקניות עצמן מבוצעות הרחק מגבולותיה.
יש גם היבט כלכלי מובהק. ישראל אמנם נהנית כיום מכלכלה חזקה יחסית ומשקל יציב, אך אם המשבר במפרץ יעמיק, מחירי האנרגיה והביטוח הימי בעולם עלולים לעלות. הדבר ישפיע גם על היצוא הישראלי, על עלויות היבוא ועל האינפלציה המקומית. המשק הישראלי קטן ופתוח, ולכן רגיש במיוחד לזעזועים גלובליים.
ברמה המדינית, האיראנים כבר מאותתים שהם מבינים היטב את נקודת התורפה של טראמפ: הכלכלה. אם בטהרן מאמינים שהזמן פועל לטובתם ושהשווקים מפעילים לחץ על הבית הלבן, הם עלולים לנסות למשוך עוד זמן במקום להיכנע. זהו בדיוק התרחיש שמדאיג את ישראל, משום שככל שהעימות נמשך כך גדל הסיכוי להסלמה בזירות נוספות.
לכן המסקנה הישראלית כרגע מורכבת:
בטווח הקצר, התקיפות האמריקניות מחזקות את ההרתעה מול איראן ומעבירות מסר של נחישות.
בטווח הבינוני, הכול תלוי בשאלה האם טראמפ משתמש בכוח כדי להגיע להסכם או כדי לשנות את המציאות האסטרטגית באזור.
ובטווח הארוך, ישראל עדיין ניצבת בפני אותה שאלה יסודית: האם ארצות הברית נחושה להביא להחלשה משמעותית ומתמשכת של איראן, או שהיא משתמשת בתקיפות רק כמנוף להשגת עסקה שתאפשר לכל הצדדים לרדת מהעץ.
זו השאלה שבירושלים מנסים לפענח עכשיו, לא פחות מאשר בטהרן.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
