תסתכלו סביב בחדר הכושר ותראו את המהפכה עוד לפני שתקראו עליה במגזיני האופנה. במשך שנים נשים מילאו את ההליכונים ומכשירי האירובי בעוד אזור המשקולות היה בעיקר ממלכה גברית. עכשיו נשים מרימות משקולות, עושות סקוואטים ומתאמנות כדי לבנות את הגוף — ולא רק כדי להקטין אותו.
היילי ביבר, מייגן די סטליון, הילרי דאף וכוכבות נוספות הפכו אימוני כוח לחלק גלוי משגרת הגוף שלהן. הרשתות מלאות במשקולות, חלבון, ישבן, בטן, רגליים וזרועות מחוטבות. גם עולם האופנה, שבמשך דורות קידש כמעט את הצללית הדקיקה, מתחיל לתת מקום בולט יותר לגוף נשי אתלטי.
אבל אל תטעו: הרזון לא מת. השינוי מעניין הרבה יותר. רזה בלבד כבר לא מספיק. האידיאל החדש דורש להיות רזה אבל לא שדוף, שרירי אבל לא גדול מדי, בעל מותניים צרים אבל ישבן בנוי, רגליים חזקות, זרועות מעוצבות ובטן שטוחה.
כלומר, לא החלפנו את טוויגי. הוספנו לה חדר כושר.
טוויגי הפכה בגיל 16 ל״פנים של 1966״ ובהמשך לאחד מסמלי האופנה המזוהים ביותר עם שנות השישים. הגוף הדקיק להפליא, השיער הקצר והעיניים העצומות בגודלן יצרו מראה ששינה את עולם הדוגמנות. היא עצמה סיפרה לימים שלא ניסתה להיות רזה כל כך ואף התקשתה להבין מדוע העולם התלהב מהמראה שלה.
אילו טוויגי בת ה־16 היתה מגיעה בדיוק באותו גוף לעולם האינסטגרם והכושר של היום, ייתכן שהתגובה היתה: נהדר, ועכשיו לכי לעשות סקוואטים. במונחי האידיאל החדש, טוויגי של שנות השישים אולי לא היתה מתקבלת אפילו כמבקרת ברכבת.
וזה לא רק סיפור נשי. גם הגבר הנחשק משתנה. תחשבו על דון קורליאונה. מרלון ברנדו יושב בכורסה בחליפה, כמעט אינו זז, ואף אחד בחדר אינו מטיל ספק לרגע מי האיש החזק ביותר בו. הכבדות היתה חלק מהסמכות. האיש החזק באמת לא היה צריך לרוץ לשום מקום — היו לו אנשים שרצו בשבילו.
היום הוליווד נוטה יותר ויותר לקשור כוח גברי גם לגוף עצמו. דמות סמכותית כבר אינה חייבת להיות שרירית, כמובן, אבל התרבות הפופולרית מלאה בגברים שמוכיחים שליטה גם באמצעות הגוף: כתפיים, חזה, זרועות, כושר ואחוזי שומן. גם אידיאל הכוח עבר מהכורסה לחדר הכושר.
ואז הגיעו תרופות ההרזיה ושיבשו עוד יותר את כללי המשחק.
בתוך שנים ספורות הפכה האפשרות להשיל משקל רב בעזרת טיפול רפואי למציאות עבור מיליוני בני אדם. התרופות אינן קסם ואינן מתאימות לכל אדם, אבל הן שינו את השיח סביב משקל הגוף. פתאום השאלה אינה רק כמה קילוגרמים הצלחת להוריד, אלא מה נשאר מהגוף אחרי שירדת.
אפשר לקבל זריקה שעוזרת לרזות. אי אפשר להזריק כושר.
התרופה אינה יכולה לעשות סקוואט במקומך, לבנות רגליים, לחזק כתפיים או לגרום לך להרים משקל שפעם לא הצלחת להרים. יתרה מכך, בירידה משמעותית במשקל עלולה להיאבד גם מסת גוף רזה ולא רק שומן. לכן דווקא בעידן ההרזיה התרופתית, שמירת השרירים מקבלת חשיבות גדולה יותר.
וכאן מתרחש גם מהפך פסיכולוגי מעניין. תרבות הדיאטה לימדה במשך דורות למדוד הצלחה במספר שהולך וקטן: פחות קילוגרמים, פחות סנטימטרים, מידה קטנה יותר. אימוני כוח מציעים חוויה הפוכה. ההצלחה נמדדת דווקא במספר שהולך וגדל: עוד משקל על המוט, עוד חזרה, עוד כוח.
במקום לשאול רק ״כמה אני שוקל?״ נכנסת שאלה אחרת: ״מה הגוף שלי מסוגל לעשות?״
והפעם יש לאופנה גם יתרון בריאותי אמיתי. שרירים אינם רק קישוט לתמונה. הם חיוניים לתנועה, ליציבות ולתפקוד היומיומי, והחשיבות שלהם גדלה ככל שאנחנו מתבגרים. עם השנים אנחנו מאבדים מסת שריר וכוח, ואצל נשים השינויים סביב גיל המעבר הופכים את שמירתם למשמעותית במיוחד.
הרגל שנראית נהדר בגיל 30 עשויה להיות אותה רגל שבגיל 80 מאפשרת לקום מהכורסה ללא עזרה. הכוח שאנחנו בונים בחדר הכושר משנה בהדרגה את שמו: מאסתטיקה לכושר, ומכושר לעצמאות.
אבל כאן מסתתר גם העוקץ הגדול של הטרנד.
אולי בכלל לא השתחררנו מדיקטטורת הגוף המושלם. אולי פשוט הפכנו אותה לתובענית יותר.
פעם אמרו לנשים להיות רזות. עכשיו הן אמורות להיות רזות וגם שריריות, עם מותניים צרים אבל ישבן בנוי, בטן שטוחה אבל רגליים חזקות, זרועות מחוטבות אבל לא ״יותר מדי״. גם הגבר מקבל רשימת דרישות: לא שמן, לא רזה מדי, לא מנופח מדי — בדיוק השרירי הנכון.
כלומר, האידיאל החדש אולי בריא יותר בחלק ממרכיביו, אבל הוא בוודאי אינו קל יותר להשגה.
הרשתות החברתיות רק מגביהות את הרף. פעם השווינו את עצמנו לאנשים שפגשנו ברחוב. היום אנחנו משווים את עצמנו ללא הפסקה לכוכבים ולמשפיענים המצולמים בתאורה הנכונה, בזווית הנכונה ולעיתים לאחר עריכה, טיפולים, תרופות, מאמנים ותפריטים שאדם רגיל אינו יכול או אינו רוצה להפוך למרכז חייו.
אין שום צורך להחליף אובססיה אחת באחרת. לא כל אישה צריכה ישבן מפוסל, לא כל גבר צריך קוביות בבטן ואין גוף אחד שהוא תנאי למשיכה, בריאות או אושר.
אבל בתוך כל הרעש מסתתר שינוי חיובי אחד. פולחן הרזון עסק בעיקר במה צריך להוריד מהגוף. תרבות הכוח עוסקת במה אפשר לבנות בו.
בגיל 30 אנחנו קוראים לזה גוף חטוב, בגיל 50 אנחנו קוראים לזה כושר, ובגיל 80 אנחנו עשויים לקרוא לזה עצמאות.
הרזון לא מת. הוא פשוט כבר לא מספיק. עכשיו רוצים גם שרירים.
ובקרוב מאוד אפילו דון קורליאונה יקום מהכורסה, ייקח עוד לגימה משייק החלבון — ורק אז יחליט אם לחסל או לא לחסל את ההוא שדיבר יותר מדי.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ
