טראמפ החל לממש את איומיו לחנוק את איראן כלכלית ללא שימוש בכוח צבאי. לאחר המצור על נמלי הים, השיבוש הקשה במעבר במצר הורמוז והטלת סנקציות פיננסיות חמורות, הצליחו האמריקנים לשבש וכמעט לחסום גם את התעבורה האווירית הבינלאומית מאיראן ואליה. המצור על איראן מתהדק באופן חסר תקדים.
ההחמרה באה במקביל לדחיית ההצעה האיראנית החדשה להפסקת אש. טהרן הציעה לפתוח מחדש בתוך כשבוע את מצר הורמוז ולחדש את המשא ומתן, בתמורה להפסקת אש, הסרת המצור הימי, הקלה בסנקציות על מכירת הנפט ושחרור כספים איראניים מוקפאים. טראמפ דחה את ההצעה והחליט להמשיך בלחץ.
הנשק האמריקני החדש הוא פשוט ויעיל: כל חברה זרה שתתדלק מטוס איראני, תעניק לו שירותי קרקע או תסייע להפעלת הטיסות מסתכנת בעצמה בסנקציות אמריקניות. חברות רבות אינן מוכנות לקחת את הסיכון, והתוצאה מורגשת מיד.
טיסות איראניות כבר בוטלו או הושעו באיחוד האמירויות, עומאן, אזרבייג’ן, גאורגיה ועיראק, וגם קווים לטורקיה נפגעו. טורקמניסטן סירבה לאפשר למטוס איראני שהיה בדרכו מטהרן לדושנבה לעבור במרחב האווירי שלה והוא נאלץ להסתובב ולשוב לטהרן.
גם טיסות שכבר היו מוכנות לצאת בוטלו ברגע האחרון. נוסעים שרכשו כרטיסים לטיסה מטהרן לדובאי גילו סמוך להמראה כי היא לא תצא. מבחינת חברות התעופה האיראניות נוצרה בעיה בסיסית: הן אינן יכולות להיות בטוחות שמטוס שימריא מטהרן יורשה לעבור במרחב האווירי הדרוש, לנחות ביעדו, לתדלק ולקבל שירותי קרקע.
במקביל כמעט נעלמה התעופה הזרה מטהרן. חברות בינלאומיות מרכזיות הפסיקו את פעילותן באיראן, ורשת הקווים שנותרה למדינה הולכת ומצטמצמת. עדיין מתקיימות טיסות למספר יעדים, ובהם בסין וברוסיה, אבל איראן מנותקת כעת מחלק גדול ממערכת התעופה הבינלאומית.
החסימה בים וההגבלות באוויר מעבירות את הלחץ אל היבשה. איראן, מדינה של כ־90 מיליון תושבים, מנסה להסיט כמויות עצומות של סחורות למשאיות. המעברים דרך טורקיה במערב ופקיסטן במזרח הפכו לעורקי אספקה חיוניים, אך התשתיות אינן מסוגלות להתמודד עם העומס.
במעבר גורבולאק שבגבול טורקיה, שבו המתינו בעבר כ־200 משאיות, הצטברו כבר כ־1,200. התורים משתרכים לאורך קילומטרים. נהגים מספרים כי נסיעה שבעבר חייבה המתנה של יום עד שלושה ימים מחייבת כיום המתנה של חמישה ימים ויותר.
בצד האיראני המצב חמור בהרבה. נהגים דיווחו בחודש האחרון על המתנה של 12 עד 25 ימים. במעברים מסוימים הצליחו הטורקים לקצר זמני המתנה של משאיות המגיעות מאיראן מכ־30 יום לכ־22 יום בלבד. אלפי משאיות נתקעו בתקופות מסוימות בצד האיראני, מטענים מתעכבים ותוצרת מתכלה נפגעת עוד לפני שהיא מגיעה ליעדה.
גם המעברים עם פקיסטן עמוסים. שתי המדינות מנסות להפעיל אותם מסביב לשעון ולהגדיל את מספר המעברים, אבל משאיות אינן יכולות להחליף את נפח המטענים שהגיע בעבר באוניות. לפני המלחמה עבר יותר מ־80 אחוז מהסחר האיראני דרך נתיבי המפרץ.
המשמעות הכלכלית הולכת ומחריפה: חומרי גלם וחלקי חילוף מגיעים באיחור, עלויות ההובלה מזנקות והמחיר מתגלגל אל התעשייה ואל הצרכן האיראני. נתיבי היבשה מאפשרים לטהרן לנשום, אבל אינם מסוגלים להחזיר את הסחר להיקפו הקודם.
טראמפ כבר קרא לבידוד כלכלי מלא של איראן, והלחץ האמריקני מופנה גם כלפי מדינות וחברות המסייעות לה לעקוף את המצור. מבחינת טהרן החשש הגדול הוא שהשלב הבא יהיה הידוק הלחץ גם על עורקי היבשה דרך טורקיה ופקיסטן.
איראן מגיבה באיום להרחיב את המשבר הרבה מעבר לגבולותיה. המסר מטהרן הוא שאם מדינות אחרות ימנעו ממטוסים איראניים לטוס, לנחות, לתדלק ולקבל שירותים, איראן תפעל באופן שימנע גם מהן לקיים תעופה סדירה.
האיום הזה מכוון לנקודת תורפה עולמית. דובאי, אבו דאבי ודוחא הן מהצמתים החשובים ביותר של התעופה הבינלאומית. שיתוק או אפילו שיבוש משמעותי ומתמשך של נמלי התעופה במפרץ ישפיע מיד על אלפי טיסות המחברות בין אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה.
בתוך חודשים ספורים הצטמצמו אפוא דרכי הגישה של איראן לעולם בצורה דרמטית: נמלי הים נתונים למצור, הורמוז משובש, התעופה הבינלאומית הולכת ונחסמת והסחורות המוסטות ליבשה נתקעות במשך ימים ושבועות בגבולות.
טראמפ מנסה להשיג באמצעות חנק כלכלי את מה שעד כה לא הושג בכוח צבאי — להביא את איראן להסכם בתנאים אמריקניים. טהרן מסרבת להיכנע ומאיימת שאם העולם יסגור בפניה את נתיבי הים והאוויר, השיבוש לא יישאר בעיה איראנית בלבד.
הקרב על איראן הופך עכשיו לקרב על נתיבי הסחר והתעופה של האזור כולו.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
