בונו במתקפה חסרת תקדים על נתניהו ובן גביר: השווה את הרטוריקה של השר לזו של הימלר — ומאשים את ראש הממשלה בהישרדות פוליטית
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
בונו, סולנה האגדי של U2 ואחד מכוכבי הרוק המשפיעים בעולם, יוצא במתקפה חריפה במיוחד על ממשלת ישראל, בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר. בראיון נרחב ל״רולינג סטון״ משווה בונו את הרטוריקה שהוא מייחס לשר לביטחון לאומי לזו של היינריך הימלר, מראשי המשטר הנאצי, וטוען שנתניהו ממשיך להישען על בן גביר משום שהוא זקוק לו לשימור הרוב הפוליטי שלו.
הראיון מתפרסם כאשר מאחורי הוויכוח המוסרי והפוליטי נמצאת מציאות הרסנית שקשה להתעלם ממנה. מניין ההרוגים הפלסטינים המדווח ברצועה כבר עבר את 74 אלף. לפי נתוני מערכת החינוך הפלסטינית שפורסמו לאחרונה, כ־22 אלף תלמידים נהרגו במהלך המלחמה. כמעט שני מיליון מתושבי הרצועה נעקרו מבתיהם, רבים מהם שוב ושוב, ויותר מ־60% מהאוכלוסייה איבדו את בתיהם. ניתוחי לוויין של האו״ם מעריכים שכ־82% מהמבנים ברצועה נפגעו, כשכשני שלישים מן המבנים שנפגעו הוגדרו הרוסים. כיום יותר מ־60% משטח הרצועה מצוי בשליטה ישראלית, וכשני שלישים מהרצועה אינם נגישים לפלסטינים או נתונים להגבלות גישה חמורות.
אלה המספרים שמולם נשמעים דבריו של בונו. אין צורך להסכים עם מסקנותיו כדי להבין מדוע עזה הפכה לאחד הנושאים המרכזיים בשיח הציבורי במערב ומדוע הביקורת על ישראל כבר חורגת מזמן מן הזירה המדינית.
דווקא משום כך יש משמעות מיוחדת לעמדתו של בונו. הוא אינו מציג את עצמו כאויב ישראל ואינו מצדיק את חמאס. להפך. הוא מגנה שוב את טבח 7 באוקטובר ומכנה אותו ״חילול קודש נפשע״. הוא מדגיש כי עמד לצד ישראל וכי הוא ממשיך לעמוד לצד זכותה להתקיים, ובאותה נשימה אומר שהוא עומד גם לצד הפלסטינים וזכותם למדינה משלהם.
אבל מכאן הוא עובר להתקפה קשה.
במרכז דבריו ניצב בן גביר. בונו מתייחס לאמירות המיוחסות לשר בנוגע לתושבי עזה ולערך חייהם ומשווה את הרטוריקה הזאת לזו של הימלר. זו השוואה קיצונית מאוד, והיא כמובן עמדתו של בונו ולא קביעה עובדתית. אבל כאשר אחד מכוכבי המוזיקה המוכרים בעולם משתמש בהשוואה כזאת כלפי שר בכיר בממשלת ישראל, ברור שהדברים יהדהדו הרבה מעבר לראיון מוזיקלי.
ואז הוא מגיע לנתניהו.
בונו תוהה כיצד אדם המתבטא כך יכול להמשיך לשבת סביב שולחן הממשלה וטוען שהתשובה היא פוליטית: נתניהו, לדבריו, זקוק לבן גביר כדי להחזיק ברוב שלו. מבחינתו של בונו, האחריות אינה מסתיימת אצל השר המתבטא — היא מגיעה גם לראש הממשלה המאפשר לו להמשיך להיות חלק מרכזי מן הקואליציה.
אלא שהחלק המעניין באמת בראיון מתחיל כאשר בונו מפסיק לדבר על פוליטיקאים ומתחיל לדבר על היהדות.
לדבריו, רבים מן האנשים שהשפיעו עליו, הרחיבו את עולמו, שינו את מחשבתו, הצחיקו אותו, ריגשו אותו ושברו את לבו באמצעות אמנות ושירים היו יהודים. דווקא משום כך הוא אומר שהעולם מעולם לא נזקק יותר לכוחה המוסרי של היהדות — ושואל מיד: אז מה קורה עכשיו?
זו שאלה קשה יותר מכל גינוי פוליטי.
מבחינתו של בונו, הוויכוח אינו רק על מספר ההרוגים, על היקף ההרס או על גבולות השליטה הישראלית ברצועה. הוא שואל מה קורה לערכים של עם שחווה רדיפות, גירושים והשמדה כאשר הוא עצמו מחזיק כוח צבאי עצום ונדרש להחליט כיצד להשתמש בו.
וזה בדיוק הנושא העומד מאחורי שירו החדש, ״The Tears of Things״ — ״דמעות הדברים״. השיר עוסק בהיסטוריה היהודית הארוכה ובשרשרת האירועים שהובילה למציאות הנוכחית בעזה. בונו מתאר אותו כניסיון להבין עולם שבו, לדבריו, האנושות זקוקה לכוחה המוסרי של היהדות יותר מאי פעם.
בלב היצירה ניצב דימוי חזק במיוחד: דוד וגוליית.
בונו משתמש בדוד, אחד הסמלים הגדולים של הסיפור היהודי, כדי להציב שאלה מטרידה: האם כדי להביס את גוליית מוכרח דוד עצמו להפוך בסופו של דבר לגוליית?
זו אינה שאלה מקרית. ישראל נולדה במידה רבה מתוך תודעת עם נרדף, קטן ומאוים. אלא שכיום היא מעצמה אזורית המחזיקה צבא מהחזקים בעולם, ובונו מבקש לבחון מה קורה כאשר הסיפור ההיסטורי של הקורבן נפגש עם המציאות של בעל הכוח.
גם הדיון הבינלאומי בשאלה האם בוצע בעזה רצח עם עולה בראיון. כאן בונו דווקא נזהר. הוא אומר שמדובר במונח משפטי ושבתי הדין הבינלאומיים הם שיכריעו בשאלה. הוא אינו פוסק בעצמו שהתרחש רצח עם. מבחינתו, אין צורך להכריע בסוגיה המשפטית כדי להביע זעזוע מן ההרס ומאמירות שהוא רואה כחציית גבול מוסרי.
הוא חוזר גם לשנת 1948 ולנכבה וטוען שישראל חייבת להתמודד עם מה שקרה לפלסטינים ולהגיע לפשרה היסטורית. לטענתו, גורמי הימין הקיצוני בישראל אינם מוכנים לכך.
אפשר כמובן לחלוק לחלוטין על בונו. אפשר לראות בהשוואה להימלר חציית קו מקוממת. אפשר לטעון שכוכב רוק אירי אינו חי במציאות הישראלית, אינו נאלץ להתמודד עם חמאס, טילים, חטיפות ופיגועים ואינו נושא באחריות להגנת אזרחי ישראל. נתניהו, בן גביר ותומכיהם יכולים לטעון שהמלחמה נכפתה על ישראל בטבח 7 באוקטובר ושחמאס פעל מתוך אוכלוסייה אזרחית והפך את הרצועה לשדה קרב.
אבל אי אפשר להעלים את המספרים שמזינים עכשיו את הביקורת בעולם: יותר מ־74 אלף הרוגים פלסטינים מדווחים, כ־22 אלף תלמידים שנהרגו, כ־1.9 מיליון עקורים, מאות אלפי יחידות דיור שנפגעו, כ־82% מהמבנים שניזוקו ויותר מ־60% משטח הרצועה המצוי כיום בשליטה ישראלית. אלה נתונים שמעצבים את הדרך שבה העולם רואה את המלחמה — בצד הזיכרון של כ־1,200 הישראלים שנרצחו במתקפת חמאס ב־7 באוקטובר והחטופים שנלקחו לעזה.
וזה גם מה שהופך את הראיון של בונו למשמעותי הרבה יותר מעוד התבטאות של סלבריטי.
U2 אינה להקה שולית ובונו אינו עוד משפיען המחפש תשומת לב. במשך עשרות שנים הוא משתמש במעמדו כדי לעסוק במלחמות, עוני, איידס, חובות העולם השלישי וזכויות אדם. אפשר לאהוב את פעילותו, אפשר ללעוג לה ואפשר להתנגד לה — אבל קולו נשמע אצל מאות מיליונים.
וכאשר אדם כזה, שמדגיש את הערצתו ליהדות, מגנה את חמאס ומצהיר שהוא עומד לצד ישראל, מגיע למסקנה שממשלת ישראל פוגעת בעיניו דווקא בערכים המוסריים שהוא מזהה עם היהדות — כדאי לפחות להבין מה הוא אומר ומדוע דבריו נופלים עכשיו על קרקע מערבית פורייה כל כך.
כי בונו הוא רק חלק מתופעה גדולה בהרבה.
הביקורת על ישראל כבר אינה מגיעה רק מארגונים פרו־פלסטיניים או מהשמאל הרדיקלי. היא חודרת עמוק אל הפוליטיקה, האקדמיה, התרבות, האמנות והמוזיקה במערב. וככל שמצטברים צילומי ההרס, מספרי ההרוגים והעקורים והעדויות מעזה — כך נעשה קשה יותר לישראל לשכנע חלקים גדולים בעולם לראות את המלחמה כפי שהיא רואה אותה.
אפשר להתווכח עם בונו.
אפשר לזעום על ההשוואה שלו להימלר.
אפשר לדחות לחלוטין את הניתוח הפוליטי שלו.
אבל אי אפשר להתעלם מן השאלה שהוא מניח עכשיו בפני ישראל והעולם:
האם דוד, לאחר שניצח את גוליית, מסוגל להישאר דוד?
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
