האזהרות מפני מצבו הנפשי והתנהגותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מתחדדות על רקע התבטאויותיה של הפסיכיאטרית בנדי לי, ממובילות קבוצת מומחים שהתריעה מפניו כבר לפני תשע שנים. במוקד האזהרות ניצבת שורה ארוכה של מאפייני אישיות והתנהגות המיוחסים לנשיא: צורך בלתי פוסק בהערצה, רגישות קיצונית להשפלה, נקמנות, נטייה לעיוות המציאות, קושי לשלוט בדחפים והיעדר אמפתיה. אלה אינן אבחנות רפואיות מוכחות, אלא הערכות שנויות במחלוקת המבוססות על התנהגותו הפומבית. אלא שכאשר מדובר באדם המחזיק בכוח הצבאי והכלכלי הגדול בעולם, השאלה אינה רק מה מתרחש בנפשו, אלא מה עלול לקרות לכולנו בעקבות החלטותיו.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
הפסיכיאטרית האמריקנית בנדי לי שבה ומזהירה מפני הסכנות שלדעתה טמונות בהתנהגותו של דונלד טראמפ, בן ה־80, ומעלה חששות גם בנוגע לתפקודו הקוגניטיבי. לי, שעמדה במרכז הדיון המקצועי בנושא עוד בתקופת כהונתו הראשונה, סבורה כי דפוסי ההתנהגות שזיהתה בעבר נעשו מדאיגים במיוחד ככל שהנשיא התבגר וככל שהתרחבו המשברים הבינלאומיים המחייבים אותו לקבל החלטות גורליות.
הבית הלבן דוחה את הטענות ומציג אותן כהתקפה פוליטית. חשוב להדגיש כי לי אינה מציגה אבחון רפואי שנערך לטראמפ באופן אישי, וכי לא ניתן לקבוע על סמך נאומים, ראיונות או הופעות פומביות שאדם סובל מהפרעה נפשית מסוימת. עם זאת, האזהרות שלה מציפות שאלה רחבה יותר: מה קורה כאשר דפוסי התנהגות שעלולים להיות בעייתיים ביחסים בין בני אדם באים לידי ביטוי אצל נשיא המעצמה החזקה בעולם?
האישיות שמאחורי ההחלטות
הדיון המקצועי סביב טראמפ מתמקד בכמה מאפיינים חוזרים, שהוצגו לאורך השנים על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומבקרי התנהלותו. לא כולם מסכימים על משמעותם, ולא כל המאפיינים מיוחסים לו בידי כל אחד מהמומחים.
נרקיסיזם וצורך מתמיד בהערצה. אחד המאפיינים הבולטים שעליהם הצביעו מבקריו הוא עיסוק חריג בחשיבותו האישית, בהישגיו, בגודל ניצחונותיו ובהכרה שהוא דורש מן הסביבה. לדברי המומחים, כאשר מנהיג זקוק לאישור מתמיד לעליונותו, הוא עלול להעדיף החלטות המשרתות את תדמיתו על פני החלטות המשרתות אינטרסים ארוכי טווח. עם זאת, נרקיסיזם כתכונת אישיות אינו שקול לאבחנה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
רגישות קיצונית לביקורת ולתחושת השפלה. טראמפ מרבה להגיב בחריפות כלפי מבקריו, לרבות יריבים פוליטיים, עיתונאים ובעלי תפקידים שבעבר היו מקורביו. החשש שמעלים מומחים הוא שמנהיג המתקשה לשאת ביקורת עלול לפרש מחלוקת עניינית כפגיעה אישית המחייבת תגובה. בתחום היחסים הבינלאומיים, התנהגות כזאת עלולה להפוך משבר שניתן לפתור במשא ומתן למאבק יוקרה.
נקמנות ויצירת אויבים. אחד הדפוסים המזוהים עם סגנונו הפוליטי של טראמפ הוא חלוקה חדה בין נאמנים למתנגדים. הוא נוטה להעניק חשיבות רבה לנאמנות אישית ולתקוף בפומבי מי שלדעתו בגדו בו. מבקריו מזהירים כי כאשר נאמנות למנהיג נעשית חשובה יותר ממקצועיות ומעצמאות מחשבתית, גוברת הסכנה שמקבלי ההחלטות סביבו יימנעו מלהציג מידע לא נוח.
אימפולסיביות וקושי בדחיית סיפוקים. התבטאויות פתאומיות, איומים, שינויי עמדה חדים והכרזות דרמטיות הם חלק מוכר מסגנונו של טראמפ. תומכיו רואים בכך יכולת להפתיע יריבים ולשבור מוסכמות. מבקריו מזהים סכנה של קבלת החלטות לפני שנבחנו כל ההשלכות. במציאות שבה הודעה אחת של נשיא אמריקני יכולה לטלטל את הבורסות, לשנות מחירי אנרגיה או להחריף עימות צבאי, ההבדל בין טקטיקת משא ומתן לבין אימפולסיביות מסוכנת נעשה מכריע.
יחס גמיש לעובדות ולעיצוב המציאות. טראמפ ספג לאורך השנים ביקורת נרחבת בשל טענות לא נכונות או מטעות, הגזמות והצגת אירועים באופן המשרת את עמדותיו. אנשי מקצוע שהשתתפו בדיון על אישיותו הזהירו מפני האפשרות שמנהיג המתקשה להכיר בעובדות הסותרות את תפיסתו עלול לקבל החלטות על בסיס תמונת מציאות מעוותת. מנגד, עצם אמירתם של דברים לא נכונים אינה מאפשרת להסיק קיומה של הפרעה פסיכיאטרית.
היעדר אמפתיה לכאורה. חלק ממבקריו של טראמפ טוענים כי בהתבטאויותיו ניכרת לעיתים אדישות לסבלם של אחרים, במיוחד כאשר מדובר במי שהוא מזהה כיריבים. החשש הוא שמנהיג המתקשה לגלות רגישות למצוקתם של בני אדם עלול להתייחס למחיר האנושי של החלטות צבאיות ומדיניות כאל עניין משני. אולם גם כאן מדובר בהתרשמות מהתנהגות פומבית, ולא במדידה קלינית של יכולתו לחוש אמפתיה.
תחושת גדלות והצגת העצמי כמי שאין לו תחליף. טראמפ מרבה לייחס לעצמו הישגים היסטוריים ולהציג את יכולותיו כחריגות בהשוואה למנהיגים אחרים. לדברי מבקריו, הסכנה אינה בהכרח בעצם ההתרברבות, אלא באפשרות שהמנהיג ישתכנע כי שיקול דעתו עולה תמיד על זה של מומחים, מפקדים, מדענים ואנשי מודיעין. כאשר תחושת עליונות אישית מחליפה עבודת מטה מקצועית, גדל הסיכון לטעויות.
חשדנות וייחוס כוונות עוינות לאחרים. מאפיין נוסף שנדון בכתיבה על טראמפ הוא נטייתו לתאר יריבים ומוסדות כמי שפועלים נגדו במכוון. חשדנות פוליטית אינה בהכרח תופעה פתולוגית, אך כשהיא נעשית גורם מרכזי בקבלת החלטות, היא עלולה לפגוע ביכולת להבחין בין איום אמיתי לבין התנגדות לגיטימית.
קושי בקבלת אחריות ובהכרה בטעויות. טראמפ נוטה להציג את הצלחותיו כהישגים אישיים ואת כישלונותיו כתוצאה ממעשיהם של אחרים. לדברי מבקריו, דפוס כזה עלול לפגוע ביכולת ללמוד מכישלונות, לתקן החלטות ולהכיר בצורך בשינוי כיוון. בתחום הביטחוני, היכולת להודות בטעות בזמן עשויה להיות ההבדל בין נסיגה מחושבת לבין הסתבכות ממושכת.
שאלת התפקוד הקוגניטיבי. בנדי לי ואחרים העלו חששות גם בנוגע לאופן הדיבור, למעברים בין נושאים, לחזרות ולשינויים שהם מזהים בהתנהגותו של טראמפ. ואולם, הופעה ציבורית אינה תחליף לבדיקה נוירולוגית או להערכה קוגניטיבית מסודרת. אין בסיס לקבוע על סמך התבטאויות בלבד שהוא סובל מדמנציה או ממחלה ניוונית אחרת.
הספר שהרעיד את אמריקה
הוויכוח הנוכחי מחזיר למרכז הבמה ספר שראה אור בשנת 2017, חודשים ספורים לאחר כניסתו הראשונה של טראמפ לבית הלבן: המקרה המסוכן של דונלד טראמפ, בעריכתה של בנדי לי, אז פסיכיאטרית באוניברסיטת ייל.
הספר איגד את עמדותיהם של 27 אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, שהתריעו מפני הסכנות האפשריות הכרוכות בהתנהגותו של הנשיא. חלק מהכותבים השתמשו במושגים מתחום הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה של האישיות, ואחרים התמקדו בסיכונים הציבוריים הנובעים מדפוסי התנהגות מסוימים אצל מנהיג בעל סמכויות נרחבות.
הספר הפך לרב־מכר ועורר מחלוקת עמוקה. בשנת 2022 נחשף בספרם של העיתונאים פיטר בייקר וסוזן גלסר כי ג’ון קלי, הגנרל ששימש ראש הסגל בבית הלבן בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ, רכש עותק של הספר בניסיון להבין טוב יותר את התנהלות הנשיא שעמו עבד.
הגילוי המחיש עד כמה הדיון באישיותו של טראמפ חדר גם אל המעגלים הקרובים ביותר למוקדי הכוח בוושינגטון.
האם הפסיכיאטרים חצו קו אדום?
לצד האזהרות ניצבת התנגדות מקצועית משמעותית. האיגוד האמריקני לפסיכיאטריה מחזיק בכלל אתי המכונה ״כלל גולדווטר״, שלפיו פסיכיאטר אינו רשאי להציג חוות דעת מקצועית על מצבו הנפשי של איש ציבור שלא בדק אישית ושלא נתן את הסכמתו לפרסום.
מבקרי בנדי לי ועמיתיה טוענים כי אבחון מרחוק עלול לפגוע באמינות המקצוע ולהפוך את הפסיכיאטריה לנשק במאבק פוליטי. גם אדם יהיר, תוקפני, שקרן או אימפולסיבי אינו בהכרח אדם הסובל ממחלת נפש. ומנגד, אבחנה פסיכיאטרית כשלעצמה אינה מוכיחה חוסר כשירות לתפקיד ציבורי.
לי טוענת כי כאשר התנהגותו של מנהיג עלולה לסכן אוכלוסיות שלמות, לאנשי מקצוע יש אחריות להתריע מפני הסיכון, גם כאשר אין בידיהם אבחנה רפואית אישית.
הוויכוח הזה אינו רק אקדמי. התיקון ה־25 לחוקה האמריקנית מאפשר, בתנאים מחמירים, להעביר את סמכויות הנשיא לסגנו כאשר הנשיא אינו מסוגל למלא את תפקידו. אולם לא די בהתרשמות של רופאים או במחלוקת פוליטית כדי להפעילו.
הסכנה הגדולה אינה בהכרח מחלת נפש
בסופו של דבר, השאלה החשובה ביותר אינה אם טראמפ מתאים להגדרה פסיכיאטרית כזאת או אחרת. השאלה היא כיצד הוא מקבל החלטות, עד כמה הוא מסוגל לשמוע דעות מנוגדות, כיצד הוא מגיב למשברים ועד כמה המערכת שסביבו מסוגלת לבלום אותו אם יבחר בדרך מסוכנת.
נרקיסיזם, נקמנות, אימפולסיביות ותחושת גדלות עלולים להתקיים אצל מנהיגים גם בלי הפרעה נפשית מאובחנת. אבל כאשר הם מצטרפים זה לזה ומשפיעים על הפעלת כוח מדיני וצבאי, משמעותם עלולה להיות חמורה במיוחד.
והנה האירוניה הגדולה: לפני תשע שנים הזהירו 27 אנשי מקצוע מפני הסכנות האפשריות הכרוכות באישיותו ובהתנהגותו של דונלד טראמפ. כיום הוא שוב נשיא ארצות הברית, בן 80, ובידיו סמכויות המשפיעות על גורלם של מיליארדי בני אדם.
ייתכן שההיסטוריה תקבע שהאזהרות היו מוצדקות, וייתכן שתראה בהן ניסיון להלביש מחלוקת פוליטית בחלוק רפואי. אבל שאלה אחת נותרת מטרידה במיוחד: האם הסכנה הגדולה ביותר אינה מחלת נפש שאפשר לאבחן, אלא אישיות שאיש אינו מצליח לרסן?
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שתהיה מעניינת לא פחות.
